מתחת לפרווה

לעיתים, יוצא לי לראות, ברחוב, או במסעדה, או במעגלים החברתיים בהם אני מסתובב, גבר שווה עם אשה שווה פחות. אני לא מדבר רק על החיצוניות. משו בתשדורת מאוד ברור ; הגבר נאה, כריזמטי, עשיר בהבעה, יצירתי....האישה דלה, שתקנית, לא יפה במיוחד, לא מטופחת. צינית.
מה מחזיק אותם ביחד?, אני שואל את עצמי. עם השנים התבררה לי התשובה, גם מנסיוני האישי. היא מסרסת אותו. והוא נותן לה.
יש בנו, בגברים, משהו תלותי, חלש. אנחנו גדלים מגיל אפס בסביבת נשים, שמהוות את מקור הסמכות, האישור, והאהבה עבורנו. האם, הגננת, המורה....כמה שלא נהיה מוכשרים חזקים ויפים, בסופו של דבר נצטרך את האישור לכך מאשה.

אולי כבר לא זוכרים את זה, אבל עד לפני שנה וארבעה חודשים, הייתי בייסיקלי עם שתי נשים בחיי. עם הבחורה הראשונה ששכבתי, בגיל 16, ברחתי מהבית והתחתנתי, ונשארתי איתה 8 וחצי שנים אומללות ונוראיות. מצאתי בי את הכוח להיפרד רק אחרי שהרגשתי שאני ממש עומד להתאבד. היא היתה רעה, לא חכמה במיוחד, בטח שלא יפה במיוחד. מזניחנית. אבל היא ידעה להפעיל את הממטרות ברגעים הנכונים, ולטפטף לי כל הזמן, שאני מוזר, שאני חריג, שגם אני לא כזה יפה או כזה מוצלח, ושאף אחת לעולם לא תאהב אותי כמוה.

אחרי שנפרדתי ממנה, הכרתי את האקסית, שהייתה הבחורה הבאה איתה שכבתי, ואיתה נשארתי 4 שנים. כמעט התחתנתי. זה היה קשר יותר טוב, והיא היתה יפה בהרבה, והיו בה איכויות לא מבוטלות, אך גם היא שאפה לביית אותי, להקטין אותי, לכבות אותי.

רק לאחר שנפרדתי ממנה בשברון לב עצום, ונכנסתי לכלוב כעבור כמה חודשים, התחלתי לפתח את ה"אני החדש" שהיום נראה מובן מאליו להרבה אנשים. ונוס בפרווה, דון ז'ואן, זונת צומי, מאלף מלכות...
יש בי צורך עצום באהבה, לצד יכולת נתינה מהגבוהות ביותר. רק בשנה האחרונה, לאחר שקיבלתי את כל החיזוקים האפשריים, הבנתי שאני נחשב לגבר שנראה טוב. לפני זה, בחיי שלא ידעתי. בפנים עוד יש בי צד חסר ביטחון, שצמא לאישור תמידי. גדלתי עם שני הורים נכי-פוליו, עם מעט מאוד קירבה פיזית, וקיבלתי מהם את הבושה בגוף ואת תחושת החריגות.
זו אולי חלק מהסיבה, שאני מרגיש שהדרך היחידה שלי להיות ראוי לאהבה, זה על ידי לתת את כולי, פיזית, נפשית....הרבה יותר קל לי לתת מלקבל.
לא פעם, עדיין, אני נתקל באישה, שמבקרת אותי, חוסמת אותי, קושרת אותי בכבלים של רגשות אשם, או חוסר נתינה. אני מוצא את עצמי לפתע באינטראקציה שאיני מרוויח ממנה כמעט כלום, בעוד שאני נותן את עצמי לגמרי. אין לי טענות לאותה אישה. רק לעצמי. היא עוזרת לי להירפא. עוד ועוד מכות, עד שאלמד.

אני יודע שאני מאצ'. טו-מאצ'. צומי בטירוף, בעל צרכים מיניים חריגים, לשני הכיוונים, מצבי רוח משתנים, רעב תמידי. דרמה קווין. מכור לריגושים. אני יודע את כל זה, ומוכן גם עקרונית להכרה בזה שלעולם לא אהיה במערכת יחסים ארוכת טווח, כתוצאה מן החריגות הזו. מוכן להשלים עם אהבה תמורת אהבה, סקס תמורת סקס, לרגעים נתונים. מוכן לתת את כולי בשביל אותו חיבוק, אותה קירבה, גם אם אני יודע שלא תוכל להימשך.
אבל להיות עם אישה מסרסת...בקשר לא טוב....never again!!!!!!