שמש אביבית זורחת ומחייכת לי מהמרפסת. מקפץ בין עבודה יצירתית וגבייה מעצבנת, לקריאת בלוגים וכתיבת הודעות, לחרמנות (איך?!? איך עדיין חרמנות?!?!?) לרעב לאהבה, לרצון לשיר, לאבהות תובענית (עוד מעט שוב נוסע לרחובות להביא את הקופיף) , לכמיהה, לעצבים. לשמחה על מקומי בעולם, על האור והחום שאני מקבל מאנשים, על האהבה והעונג שאני מייצר ומקבל, על האביב שכבר כאן...
עצבנות. על כל מה שלא כאן ועכשיו, על הרעב שאני לא מצליח לספק, על הכמיהה לעישון. כבר חודש לא עישנתי, אפילו לא שכטה. אנשים מעשנים לידי כל הזמן, וזה רוב הזמן לא מפריע, רק מחזק.
למה??, מה אוכל אותי, בעצם?... אולי זו הכמיהה למשו מעבר, למשו טהור, למשו שהוא אהבה. ואולי אני סתם חרמן שוב. זו הבעיה בערפדות, הצורך באספקות סדירות של דם. דם טרי. דם חדש. משביעו רעב.
והציפורים מצייצות, והשמיים כחולים, ואתמול היה ערב עם צבעים כל כך יפים, עמדתי במרפסת עם הלקוחה המוסיקלית שלי וצברנו השראה. חתול שחור-לבן עבר על אחת המרפסות בצבע בז' ישן ליד מיכל מרכך כביסה ורוד מזעזע, תחת שמים תכלת-כתום, ושערה הזהוב, והכביסה הצבעונית שהייתה תלוייה, ואורות המכוניות בכביש הראשי....הכל יפה כל כך, ואני חווה את זה, בזמן אמת.
אני שמח על מי שאני, אני אוהב את עצמי. אני אוהב את החיים, גם כשהם קשים. גם כשהם מוזרים. גם כשאני לבד. רק הלוואי שהיתה לי יד לאחוז עכשיו...ממש עכשיו.
לפני 18 שנים. 6 במרץ 2006 בשעה 12:03
