גוד פור נאת'ינג. אפילו לשיר כמו שצריך אני לא מצליח. לא טכנית, לא רגשית. הכל שעתוק של שעתוק, הכל סתם. לבד אני כלום. גוש מגעיל ופתאטי של צורך, אובססיה מהלכת. כלוא בכלא הרגשי שלי, חתיכת צואה מסריחה, פגר על הכביש. שותה בשביל להעביר את הזמן, שותה בשביל לרצות לחיות, שותה בשביל לא להרגיש את עצמי, את הכאב, את הלחץ, את הגועל.
הרוח בחוץ מעיפה דברים והם עושים קולות מפחידים. חמש שלושים ושמונה לפנות בוקר. מי אני? איפה אני? מה אני עושה פה? מה לעזאזל אני פאקינג חושב שאני עושה? כאילו, זה נראה לך טוב, יא אפס מטומטם? להתעורר בשתיים, להתחיל לשתות בחמש, לנהל את החיים סביב זיונים וסשנים, לא לייצר כבר כלום, רק ממש בכוח כשחייבים, אתה לא רואה שאתה מתדרדר?!!?? אתה לא רואה שזה לא משתפר? תסתכל עלי! איפה אתה!? לאן אתה חושב שאתה הולך? ממי אתה בורח? מה יצא מכל השתיה הזו, מכל הבלאגן הזה...איזה טוב יכול לצמוח מלקחת את עצמך ולזרוק לתוך הרוח, לאכול כוס לארוחת בוקר, אתה פחדן!!!!! אתה בורח מעצמך, שוב ושוב. מחליף בריחה בבריחה, אם זה לא הראש שלך בתוך כוס משקה זה הראש שלך בתוך כוס של בחורה או הראש שלך בתוך כרית, או הראש שלך חושב על הפעם הבאה שהוא יהיה באחד המקומות האלה. הנה האור כבר עולה בחוץ. אתה יכול להתמודד עם זה? אתה יכול באמת להשלים? שאלו הם חייך, דן? זה אתה! זה באמת קורה. אתה באמת בודד, אתה באמת מזדיין על ימין ועל שמאל ,אתה באמת זונה שחייה בסוג של בית זונות, אתה באמת סאדומזוכיסט ולאחרונה באמת שתיין. ואתה באמת בודד, ובאמת עצוב, ובאמת רעב לאיזשהו בית, איזשהו רוך, איזושהיא הכלה. אבל אין. אתה לא מוצא, אולי אתה לא מחפש, אולי עוד לא חטפת את השטוזה הגדולה שתעיף אותך לשם. אולי בכלל טוב לך ככה, ואתה נהנה. תסתכל על עצמך. חמש ארבעים ושבע. הזמן שלך הולך ואוזל. החיים מתקדמים ואתה הולך אחורה. אתה לא יודע מה יהיה, אתה כבר לא חושב על זה אפילו. אתה מפקיר את עצמך לידי הגורל, לידי מה שיגיע, לידי מה שיקרה. לא איכפת לך כבר כלום. אתה לא חותר, לא שוחה, לא זורם, אפילו לא צף. אתה שוקע!!!!!!!!! אתה פועל על פי צורך רגעי מעפן. כשאתה רעב אתה יורד להביא אוכל, כשאתה רעב למגע אתה שולח גלי סונאר כדי לקבל מגע. כשאתה ממש חייב כסף אתה עובד. כשאתה מתמוטט אתה הולך לישון. ומתעורר מהסיוטים שרודפים אותך, כי אולי איפשהו באחורי התודעה שלך נשארו כמה גרמים עלובים של שפיות ומצפון ואמת, שמנסים נואשות להגיד לך משו. אולי הגיע הזמן שתפסיק לברוח ותנסה להקשיב למה שהם אומרים.
תהום מתקשרת ומעלה לך דמעות לעיניים ולגרון. אתה אוהב אותה. אתה שומע את הקול המתוק שלה ואתה נמס לשניה ואז אתה מתנתק ובורח ומשו מעצבן אותך ואתה רוצה ללכת. לך באמת, עדיף. יש לך כוס עם וודקה ודיאט אשכוליות שמחכה לך ושמועות על בחורה או שתיים בכלוב שעוד לא זיינת.
הנה, כבר שש. קח עוד שלוק. אתה עדיין מצליח לחשוב טיפה בהגיון. זה לא לעניין. שתה! עודדד! תמחק הכל, שלא ישאר כלום, בסוף גם יפסיק לעמוד לך, ואז כבר באמת לא תהיה לך סחורה למכור. כולם ישנים עכשיו, ורק אתה ער ומדבר אל הקירות. הלוואי שתמות דן, אני שונא אותך.
לפני 18 שנים. 9 במרץ 2006 בשעה 4:18
