מוסיקה שמחה ופיצוצי נפצים מתחת לביתי מביאים לי ת'סעיף. השכבתי את קופיקו לישון, עם "העץ הנדיב" לבקשתו...אני לא מבין את הסיפור הזה. פאקינג סיפור מעצבן ועצוב. גם העץ המזוכיסט הפתאטי, גם מוסר ההשכל הזיקנתי המדכא. זה משו לספר לילדים לפני השינה?
הלקוח שהיה אמור לבוא ב21:30 , ושבעקבות הפגישה איתו נלחצתי לסיים את מטלות הערב על הדקה התקשר ב21:30 להגיד שיאחר בשעה. וופדידו. הערב משתפר והולך. נוט.
המוסיקה השמחה מהפאבים למטה ממשיכה ומורטת את עצבי המרוטים גם ככה. כואבת לי הבטן. זה מטפס לי במעלה הורידים כמו אלף עכבישים קטנים וארסיים. חג מגעיל, הפורים הזה. גם החוצפה להחליט עבורי איזו מוסיקה אני אשמע. עם כל הכבוד למסיבות רחוב ולחג והכל, איך הם ירגישו אם אני אציב רמקולים רבי עוצמה במרפסת שלי ואתחיל לשיר שירים שמבטאים את איך שאני מרגיש?
לא החלטתי עוד אם לבוא מחר לגנון או לא. אני מניח שזה הכל תלוי באיך שארגיש מחר בערב. אני מעביר גם את מחר עם הקופיף והסיכוי שיהיה לי חשק להתחפש בערב ולצאת לענטז בגנון נראה נמוך. יותר הגיוני שיהיה לי חשק לחתוך בבשר החי, שלי או של מישו אחר. מצד שני, מי יודע.
מציץ מהמרפסת בהתרחשות למטה...בני האדם חושפים את פרצופם האמיתי, הבהמי, המכוער, הגס הרדוד והטיפשי כשהם נהנים. כשהם סובלים יש להם לפחות איזו מין ארשת מכובדת או נוגעת ללב. אנשים נהנים זה דבר מכוער.
מוקדם יותר הייתי עם קופיקו ב"במבי 2" . הסרט ממחזר קלישאות ישנות, ונראה כמו זריקת זין אחת גדולה. עדיין היו כמה רגעים מרגשים. קיטש עובד. היה ילד אחד בשורה שלפנינו, ממש מתחת לאף, שלא גילה עניין בסרט והתחנן מהמבוגרת שאיתו שתיקח אותו משם. הוא הסתובב, קיפץ על הכיסא, דיבר בקול רם, ובחיי שהייתי צריך להחזיק את עצמי כדי לא להעיף לו סטירה.
וול, החיים זורמים, חורף אביב קיץ סתיו חורף ושוב אביב. רק העצבנות גוברת, הסבלנות יורדת, הרגישות פוחתת, ההנאה גם, ואם ככה נראה האושר, נראה לי שאני מעדיף להיות אומלל.
לפני 18 שנים. 13 במרץ 2006 בשעה 19:57
