מתחת לפרווה

למה הכל סובב סביב אהבה זוגיות מיניות רגשות?
למה אני אומלל?
למה בודד? למה עצוב?
"למה סערת הרגשות, יפה שלי?", אני שואל את עצמי. כשאני רואה את קופיקו עצוב, אני תמיד יודע איך לשמח אותו. אם זה בהלצה עוקצנית שנלחשת אל תוך האוזן, אם זה בדגדוג קטן, או במתנה מושקעת, או בחיבוק, ועוגבנות של נשיקות וליטופים כזו שהוא מתחיל להתעצבן ואז משם זה כבר קל להעביר אותו לצחוק. לפעמים זה פשוט לתת לו למצות קצת את העצב והעצבים, לפעמים זה ללעוג לו על הטרוניות שהוא משמיע, לפעמים זה לתת לו לחטוף מכה משולחן או משו כי הוא מתפרע ואז לאסוף אותו לחיבוק ענקי כשהוא בוכה. לפעמים זה להחליט בשבילו, לפעמים זה לשים מוסיקה עצבנית, לפעמים זה לכעוס עליו. אולי אני יודע איך כי אני מכיר אותו מיום לידתו, אולי כי הוא פשוט דומה לי.
שוט שלישי. לחיים...
"חופשי כמו אבן, רוכב על הרוח, חופשי כמו אבן, לעשות מה שארצה, חופשי כמו אבן, לא יכול להישאר, חייב חייב חייב לברוח."(הנדריקס)
שוט רביעי נמזג והבקבוק מרוקן משלישו. הייתי רוצה למות. פשוט להכבות, להפסיק להתקיים, להשאיר את הבלוג שלי כאנדרטה, ועוד אף אחד לא יכול היה לכתוב אפילוג, כי החלפתי את הסיסמא מה696969 שהייתה. זה פשוט שהזמן, הזמן זוחל לפעמים כל כך חזק עלי, ואני מרגישה אותו, כל חצי שניה שבו, זולגת, נוטפת, ממאנת להסתיים. השעמום האינסופי שמוביל אותי לצרות כל פעם מחדש. מה כל כך מסובך בי אניווי? , מה, נשים אחרות יותר פשוטות? יותר מובנות? אני לא פאקינג מבינה את זה. אני נותנת תמורות נהדרות, תמיד מקבלת מחמאות, ותמיד איכשהו נשארת לבד. והסימן היחיד לזה שרע לי עם זה זה הצורך בשתייה או בעישון או במשו. אחרת הייתי מאמינה שפשוט טוב לי ככה. אבל כנראה שגם לי, כמו לכל טיפשונת, יש חלום על בית ומשפחה ומדיח כלים ומייבש כביסה וגינה ירוקה ופרחים ושמש וצחוק ואהבה.