אחת הבעיות בלהיות הסופר של הספר של עצמך זה שאתה אף פעם לא יכול להציץ קדימה ולראות מה הולך לקרות, כמו כן אין במאי לשאול מה לעשות עכשיו, אין תסריטאי או מפיק להתייעץ איתם. רק המציאות עורכת אותך, בהתאם לתחושות הסובייקטיביות שאתה מרגיש בזמן נתון.
היה אמור להגיע צלם קהילתי מהולל לצלם את תהום ואותי בפעולה בתשע, עכשיו תשע שלושים ותשע ועוד אין סימן ממנו. הו וול, מקסימום נעשה שמייח בלעדיו, אבל יש תחושה של החמצה.
הצד הנשלט שלי.
שתי בחורות לפחות ביקשו ממני הדרכה ב"איך להיות מלכה" ב24 השעות האחרונות. אני מניח שיש לי הרבה אינפוט לתת, וגם נתתי חלק ממנו, אבל ממש לא בטוח שאפשר ליישם אותו עלי. אני זוכר שפעם ממש אהבתי להישלט, כמהתי לזה, עצם המחשבה ריגשה אותי. עכשיו עדיין, כשאני עושה ביד, אני מפנטז לרוב על הישלטות, אבל אני גם עושה ביד פחות, וגם...וול...כפי שאמרתי לספרית הקוקסינלית המהממת שלי היום..."אף אחת לא מצליחה לשלוט בי". אני כמובן יכול להחליט להישלט, לתת לה לשלוט, לפרגן לה, וכיוצא בזה, אבל מה הכיף בזה?.....
להתראות בדנג'...כפי הנראה...}{
אה, ולמ. בהצלחה בעבודה החדשה מחר.....
לפני 18 שנים. 21 במרץ 2006 בשעה 19:43