מתחת לפרווה

חזרתי.
היה, בכנות, לא כיף ומיותר.

מחשבות על מסורת הסדר האלטרנטיבי שאנחיל אחרי שההורים של כולנו ימותו.

אני מסמן 100 אחוז על תפקוד והספק לפי התכנית, שומע ניין אינצ' ניילס בשביל לייצב את מערכת העצבים, מלטף בגועל את בטני הנפוחה ממזון אשכנזי (שברובו המכריע אני הכנתי) וחושב על זה שנהייתי גבר, אחרי 30 שנה, בסופו של דבר. מסוגר, עצבני, טרוד, ציני לגבי נשיות ופעילויות נשיות.
רגע השיא של הערב מבחינתי היה כשאחותי סיפרה על הרומן שלה עם ירדני ואני יריתי בחיוך רחב "אז מה, אם היא רוצה להיות זונה של ערבים, זכותה...." מה שגרר תגובות נעלבות מאמי ואחותי. אני דווקא ניסיתי להיות נחמד.

עוד קודם לכן עברנו בביתם המעוצב ביותר (בעזרת יועץ פנג שווי) של אבא שלי והאישה הרוסיה השניה שלו. היה מנותק, סתמי, מעלה חיוך מריר, ועושה חשק לשתות הרבה. השולחן היה ערוך לתפארת, לצורך אירוח משפחתה המורחבת של אשתו המעוצבת. אני שמח שטוב לו, ועושה רושם שזה אכן המצב. את הביקורת שיש לי על ההתנהלות שלו מול משפחתו הקודמת ובפרט צאצאיו אני מנתב למוטיבציה להתנהגות אחרת מול קופיקו.

קופיקו התקשר אחרי הצהריים ואמר שהוא עצוב שהוא לא איתי בחג. אמרתי לו שגם אני עצוב, והתברר שהם היו בבית כשצלצלתי שם בפעמון ב9 בבוקר. היא אמרה לו להיות בשקט. ניסיתי לברר אם אפשר לקחת אותו מחר והיא אמרה לו להגיד לי שהוא יחזיר לי תשובה. בינתיים (כמעט חצות) כלום.

תהום אמורה לבוא אחרי שתסיים את ענייניה השבטיים, הזהרתי אותה שאני מ מ ש לא במצברוח לדבק, אחרי שאמרה שהיא אוהבת אותי, או משו.
כשצביקה פיק אמר לי לפני כמה שנים שהוא לא מתאהב יותר, הבטתי בו במבט של חוסר אמון (בייחוד לאור המוסיקה המגה רומנטית והאולטרה קיצ'ית שהוא יוצר) והחשבתי את זה לרעתו. היום אני מבין יותר.

"המערבולת למטה" של ניין אינצ' ניילס. לא יאמן. כבר חמש שנים לא שמעתי דיסק שעורר בי כל כך הרבה השראה. גיטרות מנסרות, תופים כועסים, שירה מתלהמת, מפלרטטת, סונטת. אלקטרוניקה גסה. אנרגיות מטורפות. לבלים שהולכים ומתעצמים, שכבות של כאב מופצץ, מעברים מפתיעים, ציניות, הומור, כאב, זעם, רוך, בלאאאאגגאאאןןן.

נשמע כמו החיים שלי.