וול, חזרתי עכשיו מרחובות. אמו הזונה המזניחנית השמנה המכוערת המטומטמת והשקרנית העלימה אותו ואת עצמה. צלצלתי בדלת ולא ענו. נסעתי לבית הוריה בכפר גבירול ושני הוריה השקרנים טענו שבכלל הוא היה איתי בפסח שעבר (חההה....אפשר לראות בארכיון שלי "ליל האי-סדר שלי" מפסח שעבר...הייתי לבד.) הלכתי למשטרה, חיכיתי שעה בתור, והגשתי תלונה, בצירוף צילום החלטת בית המשפט (שגם היא הושגה בזמנו בעזרת המון יזע דמעות ועצבים). שקובעת שהוא אמור להיות אתי בחג הזה. השוטר התקשר אליה וגם לו היא אמרה שהיא לא מתכוונת לתת לי אותו.
חזרתי לתל אביב במונית שירות רועשת כאשר אני על טורים מטורפים ועם מחשבות של זדון ונקמה. זה כל כך מתסכל שבהמה הזו גורמת לילד ולי כל כך הרבה נזק בצורה כל כך עקבית ושהמערכת זזה כל כך לאט ולמעשה לא יכולה למנוע את הנזק שהיא גורמת.
עכשיו החג כבר לא יהיה שמח בכלל. אני צריך להמשיך עכשיו בבישולים ובערב לנסוע שוב לרחובות על מנת לסעוד את סעודת החג בחברתן של אמא שלי ואחותי. מדובר בסשן מנטאלי קשה במיוחד, עם דגש על ספיגה בשקט, העמדת פנים, והבלגה בחיוך מזוייף. אני גם לא יודע מתי כן אקח אותו בחג היות ואין שום קביעה אלטרנטיבית מה שמקשה מאוד על ארגון תכניות לבילויים משותפים ובכלל תכנון השבועות הקרובים. זה פשוט שורף לי את הפיוזים לדעת שהיא עושה מה שהיא רוצה ושכל "עשיית שריר" מצדי רק תפגע בקופיקו ולכן לא אעשה שרירים. אני צריך לספוג, להכיל, כרגיל....
...ולקוות שאלוהים מסתכלת מלמעלה ומדרדסת משו.
לפני 18 שנים. 12 באפריל 2006 בשעה 8:28
