לפני 20 שנים. יום רביעי, 12 באפריל 2006 בשעה 7:28
חזרתי לתל אביב במונית שירות רועשת כאשר אני על טורים מטורפים ועם מחשבות של זדון ונקמה. זה כל כך מתסכל שבהמה הזו גורמת לילד ולי כל כך הרבה נזק בצורה כל כך עקבית ושהמערכת זזה כל כך לאט ולמעשה לא יכולה למנוע את הנזק שהיא גורמת.
עכשיו החג כבר לא יהיה שמח בכלל. אני צריך להמשיך עכשיו בבישולים ובערב לנסוע שוב לרחובות על מנת לסעוד את סעודת החג בחברתן של אמא שלי ואחותי. מדובר בסשן מנטאלי קשה במיוחד, עם דגש על ספיגה בשקט, העמדת פנים, והבלגה בחיוך מזוייף. אני גם לא יודע מתי כן אקח אותו בחג היות ואין שום קביעה אלטרנטיבית מה שמקשה מאוד על ארגון תכניות לבילויים משותפים ובכלל תכנון השבועות הקרובים. זה פשוט שורף לי את הפיוזים לדעת שהיא עושה מה שהיא רוצה ושכל "עשיית שריר" מצדי רק תפגע בקופיקו ולכן לא אעשה שרירים. אני צריך לספוג, להכיל, כרגיל....
...ולקוות שאלוהים מסתכלת מלמעלה ומדרדסת משו.