לפני 20 שנים. יום שישי, 2 ביוני 2006 בשעה 9:13
רעש מבחוץ ורעש מבפנים"
(מתוך "קרן אור"....שלי)
נדמה שאילו יכולתי לבקש עכשיו משו, כל דבר, הייתי מבקש להיות קצת לבד, ללא השלכות. לבד, מבלי להצטרך להגיב באישור וחיוך ומחמאה לכל שלב בציור של קופיקו כשהוא בא להראות לי, ולא לענות על 1000 שאלות ביום, וללכת לים, ולארגן פעילויות נוספות, ולפתוח לו אתר ב"טיפו", לקלח אותו, להשכיב אותו לישון עם סיפור, להסביר לו את משחק הצוללות ולשכנע אותו לא להתייאש כשהוא לא מבין, לנהל משא ומתן על כל דקה של שקט, ולהכין לו זה ולהביא לו את ההוא.
גם נוכחותה המתמדת של נושי עושה את זה קשה להתגעגע אליה. וזה לא שאני לא אוהב אותה או שמח שהיא איתי והכל, אבל אחרי שבועות ארוכים של כמעט 24/7, וול...קצת אוויר לא יזיק.
לוחשים בי עקרבים ונחשים, אני מרגיש את זחילתם בבטן, בורידים. רעב ותשוקת חיים של אביב, שהם כמו האש הלוהטת בתחתית סיר הלחץ...
אבל קופיקו צריך אותי, ונושי צריכה אותי (היא מרגישה לא טוב) ואני אוהב את שניהם ולכן הצרכים והרצונות שלי יושעו עד מוצ"ש לפחות. מזל שאני בוגר. (חחח)
אני לא יכול להמשיך לכתוב. קופיקו בא ממש כל עשר שניות עם דינוזאור חדש שצייר, ומתי הולכים לים, ונושי צריכה שאוריד לה נייר טואלט מלמעלה, ברקע דיסק של משינה, טלוויזיה דולקת, הקפצות כדור טניס של קופיקו, נושי מורידה את המים. הלחץ בסיר עולה, והורידים שלי מתחילים לגרד.