לא ישנתי טוב בלילה. נרדמתי רק אחרי ארבע, התקשרתי פעמיים לנושי אבל היא לא ענתה, כנראה בגלל הרעש במסיבה. גם לא התקשרה אחר כך, כנראה כי לא רצתה להעיר אותי. (דירבנתי אותה חד משמעית ללכת למסיבה בלעדי. אני אוהב וצריך אותה בטוחה בעצמה ומחייכת)
חלמתי חלומות מוזרים שאני לא זוכר, והתעוררתי ב9 כי צריך ללכת ללונה פארק. פקחתי עיניים וראיתי את קופיקו לידי. הוא באמת הילד הכי יפה בעולם, במיוחד כשהוא ישן. אני לא רוצה ללכת ללונה פארק 😒 ....
יהיה רועש, דביק, מטלטל. הילדים שם נהים צעירים יותר כל שנה, וכמה שאני אוהב לצעוק על ערסים שנדחפים בתור ולצפות בבנות 14 עם יותר מדי איפור, הייתי מעדיף בהרבה להמשיך לישון.
יש לי מחשבות רעות ורגשות רעים. אולי איזה ערס ילך איתי מכות ויתן לי הזדמנות לשחרר קצת את הזעקה הקיומית שמהדהדת בי. הטלוויזיה הארורה עושה רעש, קופיקו מעסיק את עצמו בהוראתי תחת ההבטחה שאני כותב חמש דקות ואז עף למקלחת ויוצאים. זהו, נגמרה לו הסבלנות "אמרת חמש דקות!" הוא אומר לי. . . אני בסשן 24/7 מתמשך עם דום בן 8.5 , אכזר, אנוכי, ובלתי מתחשב.
שמתי לב שאנשים שאין להם ילדים רואים בזמן עם הילדים איזה קסם מתמשך, משאת נפש, הכיף האולטימטיבי. מן הסתם גם הם יתרבו יום אחד ויבינו...החיים זה לא פיקניק. החיים הם לונה-פארק בשבועות-חם, דביקים, רועשים, יקרים, טרחנים, הולכים ונהים פחות ופחות כיפים ככל שהשנים נוקפות.
לפני 18 שנים. 3 ביוני 2006 בשעה 7:06
