לפני 18 שנים. 3 ביוני 2006 בשעה 20:14
שוב בוער בלהבות.
שוב מתרסקים על אותה קרקע קשה וקרה.
איש לא יכול להכיל אותי מלבדי. תפקידי בייקום. shaman's blues. בוער בקדחת אביב, מטורף, אלים.
כמו במחול שדים, רוקד עם עצמי ללא תנועה, מתפוצץ בתוך עצמי, פיצוץ אחרי פיצוץ. אין מי שיכיל, אין מי שיעזור.
בצורת, לילה שלא נגמר, זמן שעובר לאט. כוכבים וירח, ריח משכר של אוויר חם ובשר ציד. תחושה מזדחלת שהחיים הם דווקא במקום אחר ולא בדירתי החשוכה והמסודרת.
רצון לבעוט, צורך לצרוח.
"מצטערת שאיכזבתי אותך שוב, קח את הזמן שלך להירגע".
זמן זה לא מה שירגיע אותי. 30 שנה לא הצליחו להרגיע אותי. העצבים שלי רק מתעצמים עם השנים.
אלוהים מנהלת איתי קרב מוחות. מעניין אם היא חסינה אמוציונאלית. משו אומר לי שלא. היא קטנונית ומתחשבנת כבעלת-בית אשכנזיה בודדה.
הדורס ברקע, חם בחוץ, חם בפנים, ואין מוצא.
