יצאתי לשוטט אבל רגלי לא לקחו אותי רחוק. זהו. נגמרה הסערה, דעכה האש, נשארה רק שלולית של בוץ, או ערימת גחלים חצי כבויים ורטובים אחרי כיבוי צופי.
איכשהו אנשים לא מצליחים להגיע אלי. פוחדים ממני, אובדי עצות. אני בנאדם די בודד בתחושה בתכלס, עם כל הצומי והפירוטכניקה. גם החברים הקרובים די רחוקים. אני מאוד בטוח שזה לא בא כתוצאה מסגירות שלי, אני פשוט אני. וזה הרבה פעמים טו מאצ'.
אפילו נכנסתי למסנג'ר העלוב בייאושי, אבל אשת קשר אחת כתבה לי בחיפזון שהיא עסוקה ושניה דיברה איתי קצת ואז ירדה במפתיע. אני לא מחפש כלום חלילה, רק אולי אוזן או סתם מישו שיהיה ער בשעה כזו ואפשר יהיה לדבר קצת. דיברתי רק עם בן 8.5 ביממות האחרונות.
אוכל מישמיש.
אני מרגיש שאני נותן מעצמי המון, לכל הכיוונים, לבן שלי, לבת הזוג שלי, לחברים, ללקוחות, ליקום. אני מן הסתם גם מקבל הרבה, אבל התחושה עכשיו היא ריקה ובודדה, כמו גוגו בודד אחרי שהמשמש נאכל.
כבר לא סוער. רק אפור, כבוי, ועצוב.
04:17 לא נרדם 😒
לפני 18 שנים. 4 ביוני 2006 בשעה 0:05
