לפני כמעט שנתיים הוזמנתי להופיע בפתיחת תערוכה פלצנית בדיזנגוף ביום שישי ה13 עם קאבר ערפדי לשיר ״לילה בלי כוכב״ . לבשתי גלימת דרקולה אדומה וערפדתי צעירה תמימה (היא לא באמת היתה תמימה) שצרחה בחינניות במהלך הקטעים האינסטרומנטלים בשיר.
לאות הוקרה (הסצנה האלטרנטיבית לא משופעת בתקציבים) קיבלתי קקטוס קטן עם פרח אדום בעציץ שתילים קטן, עטוף בטוב טעם בצלופן שקוף ומעוטר בגרגרי חול מעוצבים עם הקדשה.
הצבתי את הקקטוס הקטן במרכז השולחן באולפן/סלון בדירה האפלולית למדי שבה גרתי אז, ללא הרבה ציפיות, והוא מצדו עשה מה שקקטוסים קטנים בעציצים קטנים עושים, כלומר שומדבר, וכך חלפו להם כמה חודשים ללא התרחשות מיוחדת.
באביב הכרתי מישי שהבינה דבר או שניים בגננות ובכלל, והיא העבירה אותו לעציץ חרסינה גדול יותר והציבה אותו ליד הצוהר הקטן במטבח, שהיה פחותויותר מקור האור הטבעי היחיד בדירה הנוראית ההיא. לאחר כמה ימים הבחנתי שבמרכזו של הקקטוס החל לפתע להתפתח ״זין״ קטן. הוא נטה הצידה וקצת כלפי מעלה, לכיוון השמש, וגדל וגדל ככל שחלפו הימים. זו היתה הפתעה מרעישה, והמשכתי להשקות אותו במשורה ולחכות להתפתחויות. ה״זין״ הלך וצמח וכבר כמעט עבר באורכו את הקקטוס המקורי, ואז הגיע הזמן לעבור דירה.
לאחר שהעברנו את כל הדברים ובדירה הישנה נשארו רק מעט מצרכי מזון במקרר והעציץ על הצוהר, שלחתי את הנער להביא את מצרכי המזון, וכשבאתי למחרת לקחת את העציץ גיליתי שהוא השאיר את הצוהר פתוח, ושיד נעלמה, כנראה של חתולה, התפרצה דרך הצוהר, הפילה את הקקטוס לרצפה ופיזרה את האשפה שהיתה בשקית הזבל. אספתי אותו בזהירות, שתלתי אותו מחדש בעציץ, והצבתי אותו במרפסת הפינתית המוארת והמאווררת בדירתי החדשה והמרווחת.
החורף הגיע, ובערב סוער אחד הרוח העיפה את העציץ לרצפה. העציץ נשבר, האדמה התפזרה בכל המרפסת, והקקטוס נראה כמו קרוקודיל גוסס וחסר תועלת. ״תזרוק אותו״ הציעה האקסית, ואז נבהלה מהמבט שלי. השארתי את ההחלטות למחר כי הייתי שיכור וגם חרמן. למחרת אספתי את השברים, ושתלתי את הקקטוס באדנית האדומה הגדולה לצד הפרחים, כאשר הקקטוס המקורי עם השורש נטועים בקרקעית האדנית, והזין זקוף כלפי מעלה.
ואז התחילו לקרות דברים מעניינים.
הזין הוציא עוד זין, מהצד, שנטה כלפי מעלה והתעבה מדי יום. הייתי תחת הרושם שהוא אוטוטו פורח, אבל הוא רק התעבה והתארך, ואז בקצהו, איפה שחשבתי שאמור לצאת פרח, צמח yet *עוד* זין. הבעיה היתה שכל הקומפלקס התחיל להיות כבד ולסבול מ״עקמת הפין״, כלומר לנטות הצידה בצורה לא מחמיאה. חיזקתי אותו בצ׳ופסטיקס שתמכו בו, אך הוא המשיך לגדול ולנטות, פריחה לא נראתה באופק גם כשהשמש האביבית יקדה עליו, ואפילו בקבוק בירה של חצי ליטר לא ממש עזר בלייצב אותו ולשמור עליו זקוף וגאה.
יום אחד, בשעת צהרים אביבית, כמעט החלטתי לעקור אותו ולפנות מקום לפרחים חדשים באדנית. בקבוק הבירה במילא לא הצליח לתמוך בו, הוא כל הזמן החליק מהצדדים, וגם המראה של קקטוס מגושם ונפול נתמך על ידי בקבוק הייניקן לא היה החזון האסטתי שלי למרפסת. אך אז בא לי רעיון.
העפתי את בקבוק הבירה, אחזתי את הצמח הגמלוני בידי והרגשתי את משקלו. הקשבתי לו. חשתי אותו. ניסיתי להבין מה הוא רוצה. הזקפתי אותו בידי, ואז נתתי לו ליפול בעדינות לאן שהוא רוצה, come what may. הוא נשמט שמאלה וכמעט שמעתי אנחת רווחה מצדו. הותרתי אותו כך, שעון ברפיון על קצה האדנית, וחשבתי לעצמי שניתן לו עוד כמה ימים צ׳אנס ואם לא יקרה כלום אבצע בו המתת חסד ואמשיך הלאה בחיי.
למחרת בבוקר הופיעו לפתע 4 ניצנים חדשים, קרובים לבסיסו, שתוך כמה ימים הפכו לארבעה זיינים אימתניים ומסולסלים, ירוקים ורעננים, שצמחו בקצב מסחרר. ואז הופיעו עוד ועוד ניצנים, והקקטוס שלח זרועותיו לכל הכיוונים כמו איזו רשת משוכללת של מצלמות אבטחה. לא היה קשה לראות את ההגיון והשיטה בפעולה שלו. הוא חיפש את אור השמש, כמו תמיד, ושלח חיישנים לכל כיוון, לנצל את מלוא שעות האור… בבוקר השמש מגיעה מצד ימין, ואז נעלמת עד הצהריים בין הבניינים, ואז חוזרת מצד שמאל, ולבסוף מתייצבת ישירות מולו עד השקיעה.
זה היה מאוד נוגע ללב לראות, והזהיתי עם הרצון העמוק שלו באור וחום. וזה היה מופלא בעיניי שדווקא כשהחלטתי לתת לו ליפול איך שבא לו ולהפסיק להכתיב לו את התפיסה האסתטית שלי, דווקא אז הוא צמח לתפארת. לאחרונה נאלצתי אפילו לגזום כמה מענפיו הדוקרניים לאחר שרצה את כל המרפסת לעצמו וכבר אי אפשר היה להתקרב לאדנית.
מי שטוען שלצמחים אין רגשות לא יודע על מה הוא מדבר. אני לא יודע אם החסה שאתן לועסות חכמה ורגישה כמו הקקטוס שלי, אבל אי אפשר שלא היה לראות שלקקטוס הזה יש רצון.
ואם יש רצון… סימן שיש כוונה, בינה, ורגש.
http://www.imagehost.co.il/view.php?filename=601421449_14346418200911.jpg
http://www.imagehost.co.il/view.php?filename=411380987_14346418234245.jpg
