ביציאה ממשרד הפנים עם תעודת הזהות החדשה והבלתי חכמה התמלאתי מרץ וחדווה קיומית. אולי זו היתה רק השמחה לצאת משם לאחר שעתיים של המתנה, אבל המגדלים נראו לי כמו אחים, המרצפות כדרגנועים, והשמיים פתוחים לרווחה, כמו העתיד.
1200 ימים ולילות של אבהות במשרה מלאה גבו את מחירם ובסיכום ביניים אפשר להגדיר את הפרוייקט ככישלון יחסי. בשביל להחזיק אותו בפורמה הייתי חייב להחזיק את עצמי בפורמה, ובשביל זה הקרבתי את הכיף, התשוקה, האומץ, ההנאה והשמחה. ועשיתי את זה ברצון ובלב שלם, במחשבה שאני משקיע במה שבאמת חשוב. ניסיתי ללמד אותו ללמוד ולהתמיד, לתפקד בתוך מסגרת. לסדר את חדרו, לעזור בבית, להיות אחראי. להיות מצפוני. להבין את הקשר בין פעולות לתוצאות. להאמין בעצמו ולא להתייאש מכל מה שלא הולך מיד ובקלות.
אבל למרות כל המאמצים, ההדרכות ההוריות, הטיפולים הפסיכולוגיים, החקירות במשטרה, הפגישות הפדגוגיות, הסנדוויצ׳ים הטריים מדי בוקר והארוחות החמות מדי ערב, שיחות המוטיבציה, זמן האיכות, החיבוקים והגערות… ערימת הכביסה בחדרו רק הולכת ומצחינה, כלים הוא שוטף רק אם אני דורש ועברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שהוא שטף אותם, הבצפר שחרר את עצמו מנוכחותו ובצפר אחר עדיין אין וספק אם יהיה, וגם אם יהיה ספק אם לא יעוף במהרה גם משם. יש לו נזם באף, הרחבה ענקית באוזן אחת ודוקרן אימתני באוזן השניה, והוא לא מגלה עניין בשומדבר שאינו מוסיקת דת׳-קור או דאבסטפ והמסיבות הנלוות. שש עשרה ימלאו לנער בקרוב, ואני תחת הרושם (אמרתי תחת) שהעבודה שלי כאן לקראת סיום, או יותר נכון, לקראת שינוי יסודי. אני לא יכול להגן עליו מפני עצמו והבחירות שלו, וכנראה גם לא צריך. ובטח יהיה לי יותר אפשרי להיות שם עבורו מבלי להרגיש שהוא תבשיל שניסיתי לבשל ושהקדיח.
מה שאומר שאני יכול וצריך לשנות את סולם העדיפויות, ולהתחיל לחיות שוב בשביל עצמי קודם כל, עם דגש מיוחד על כיף.
כיף זה קונספט שנעלם מחיי לגמרי בשנים האחרונות. אני לא כל כך זוכר מה זה ואיך עושים את זה. לפעמים זה קורה במהלך סשן הקלטה עם אנשים מאוד מוכשרים ומקסימים. אני יודע, כי כשהם יוצאים מהדלת אני אומר : ״היה כיף!״. חוץ מהרגעים הדי נדירים הללו, אני לא מצליח להיזכר ברגעי כיף נוספים מהשנים האחרונות. כשהכיף התחיל לדהות ולהחמיץ, התחלתי לראות דברים דרך פריזמה של תועלת ומשמעות, ולהתרכז בהם. אמרתי לעצמי : ״אוקיי, זה אפור וקשה, אבל לפחות יש בזה עתיד, יש בזה חשיבות ויש בזה אמת״ . אבל זה לא הוביל לתוצאות המצופות ולתחושה של גמול, אלא לתוצאות בלתי רצויות ולתחושות של תסכול, חרדה, מרירות, שנאה, פחד, עצבים, דיכאון, והמון המון כאב פנימי שלא מוצא ביטוי… -
מלבד ברגעים, במיוחד בלילות, כשההמולה הקיומית ישנה, והייתי לבד עם אוזניות, בין המחשב לקלידים, יוצר תזמורים מורכבים עם הכלים הוירטואלים המדהימים שלי. ברגעים ההם, כשמיתרי הכינורות הבוכים נושקים לצלילי הפסנתר המלטפים, כשהתופים מניעים את הגוף והבס ממלא את החור בבטן.. כשהקומפוזיציה שהתנגנה לי בראש קורמת עור וגידים ויוצרת תמונת נוף מושלמת, אלו היו רגעים קטנים של אושר.
כי במציאות, אם אני רוצה לשבת על חוף ים קריבי בלילה עם ירח מלא בחברת עלמת חן ולהרגיש מאוהב, לשתות קוקטייל טרופי ולהתפעל מהדקלים המתנודדים ברוח החמימה - וול, אני די יכול לשכוח מזה. וגם אם איכשהו אגייס את הממון הנדרש, אמצא את העלמה המתאימה, אמצא מישו שידאג לנער במקומי ואצא לחופשה - סביר להניח שיהיה זבוב בקוקטייל, הרוח תהיה דווקא קרירה, הריצ׳רץ׳ יתקע, המזוודה תיגנב, העלמה תצטנן וההתאהבות אולי גם. שלא לדבר על הכאוס שעמו כנראה אצטרך להתמודד כשאחזור. אבל לבד באולפן בלילה עם אוזניות - התמונה מושלמת, ודבר לא יכול להרוס את הרומנטיקה המושלמת שאני מרגיש באותם רגעים.
אז בשלושת השנים האחרונות, מלבד אבהות ועבודה בעצימות ואיכות גוברת כולל כמה פרוייקטים גדולים שניהלתי מוסיקלית, גם יצרתי אלבום חדש. זה התחיל מסקיצות שהעלתי לטיוב, המשיך בכתיבת עוד שירים שלא העלתי, ואז בעיבוד והפקה של כל השירים. לפני כשנה זה כבר עמד מוכן, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שזה נשמע חרא, ורחוק מהחזון (השאפתני) שהיה לי כשהתחלתי. עם העשייה עלתה הרמה, ועמה גם המודעות לכמה טוב דברים יכולים להישמע אם משקיעים בהם. קראתי ספרות מקצועית, חרשתי את הפורומים הבינלאומיים של מוסיקאים, והתחמשתי בציוד הכי מתקדם ואיכותי. התחלתי הכל (כמעט) מחדש, ללא התפשרות בשום שלב של הדרך. שבוע שעבר רשימת הדברים שצריך להקליט מחדש הושלמה, מלבד השירה, שזה הפרוייקט שלי לחודש הקרוב. אני טעון ומחובר מאי פעם, ויודע שאם אביא את עצמי לכושר שירה טוב, האמירה תהיה צלולה, כנה, ברורה ואפקטיבית, וזה בסופו של דבר יותר חשוב מהכל.
ואז אולי גם אוכל לחזור להריח את הפרחים, לנשום את האוויר, להתחמם בשמש ולהירטב בגשם, ולהרגיש שנגמר פרק, ומתחיל פרק חדש.
