״אז איך אתה אוהב אותן?״ שאלה אותי מישי.
״מי אמר שאני אוהב אותן? פעם אחרונה שאהבתי דוד לוי עוד היה שר החוץ...״
נדמה ששכבה עבה של משו מכסה על מה שפעם היה מעיין שופע של רגש מתפרץ.
וזה עוד שם, אני מרגיש שזה עוד שם, הפנטזיה, הרצון לאיזשהו חיבור שיאפשר לי להיות אמיתי, לדבר מבלי לחשוב. להרגיש כמו אדמה אחרי הגשם.
להביט בזוג עיניים ולדעת שזה זה, לרקוד ולקפוץ מהתרגשות, לכתוב שיר אהבה, להסיר מסכות ולעמוד עירום ופגיע, להיות נאהב בשביל מי שאני באמת ללא דאווין.
לרקום תכניות משותפות, להביט אל האופק בציפייה. להרגיש ממש, ולא רק צל של הרגשה, או מה שמרגיש כמו גירוד של דפנות החבית בשביל לעבור את הערב בשלום.
לא איכפת לי אפילו שתהיה אהבה נכזבת. מרסקת כזו, שהשמיים יצבעו בורוד בנוכחותה ובאפור קודר בהיעדרה. רומן חולף, אבל שיהיה סרט סרט, ולא כמו הפארסות וסרטי הסטודנטים שחוויתי בשנים האחרונות.
כי עייפתי כבר מאוד מחוסר התאמה, מדרכים ללא מוצא, משקרים. מהעמדת פנים. מנסיונות שווא לרבע עיגולים, או לשבוע מקש.
אני רוצה להתעורר בבוקר ולרצות לחיות, ולא רק לחשוב איך להעביר את היום בתועלת מקסימלית ובלי נזקים. לנער את הלאות והשיממון. להתעניין לא כמס שפתיים אלא באמת.
היות שאני מאמין שאין ממש עולם חיצון, ושכל מה שאני רואה ופוגש הוא השתקפות של עולמי הפנימי, אני מאמין שהשינוי צריך לבוא ממני.
יציאה מאיזור הנוחות, הסרה של מגננות, כן במקום לא, פחות חומרים שתכליתם לפצות. לחייך אל העולם, להיפתח, בלה בלה בלה בלה. ניסיתי הכל וגם אמשיך לנסות, אבל לאן שאני לא הולך ומה שאני לא מנסה, הבחור הבעייתי והמעצבן הזה ממשיך להיות שם, על כל הפרעות האישיות שלו, הפחדים, הסטיות, שגעון הגדלות והקטנות, הביקורת, החולשה...
והזמן הולך ואוזל, השעון מתקתק, ובמקום רעננות וחדות אני מרגיש דעיכות ובלבול, ירידה באנרגיה, ואת צעדיו המעיקים של אבא-זמן על גופי ורוחי.
מחפש סיום אופטימי לטקסט הזה... להמשיך לנסות. להילחם. להגביר את האינטנסיביות. לעשות מה שהכי קשה. לא לוותר. לא לשקוע. להאמין.
