לפני 20 שנים. יום שבת, 24 ביוני 2006 בשעה 16:07
הבאתי את ד"ר סמירנוף לביקור בית. הקוראת ת. יכולה לחייך לעצמה בסיפוק. הצליח לה, כואב לי, גם עשיתי ביד פעמיים וחשבתי עליה שולטת בי, עם ובלי חבריה החדשים.
התשתי את עצמי היום, בלא לעשות כלום. רק הזמן ירפא, זמן צריך לעבור, בינתיים החיים ממשיכים. וממשיכים לאט, בכל מה שקשור לאהבה. זה המחיר.
מבקש מעצמי רשות לשחרר את הניצרה. אני מרגיש אותה בבטן, הניצרה ששומרת על הכל כלוא בפנים, מונעת בכי, מונעת שחרור לא מבוקר, מונעת התפרקות ופורקן. שיחרור הניצרה. אני לא מסוגל, אפילו כתרגיל. טוב אני אנסה. כתרגיל.
לא מצליח. אני לא מסוגל כרגע להגיד דברים לא מאוזנים, לא בוגרים. לקלל, לצעוק, לבכות. לשנוא. לכעוס. אני מכיל את הכל, ומנסה להתמקד בהסחות דעת חיוביות. אבל זה שם, הו זה שם, בוער בפנים כמו הר געש, מבעבע, מתחמם, מתחמם.
אני די לבד בסיפור הזה. נדב בתהליך התרחקות כבר לאורך כמה חודשים, שהתפתח לנתק טוטאלי, וגם אם לא היה, הוא מעולם לא היה חזק בתמיכה רגשית. זה רק אני וד"ר סמירנוף שוב.