מתחת לפרווה

כן, זו האהבה. היא שחסרה, היא שכואבת, היא שאיננה, היא שעודנה. רגש פסול. הרגל מגונה.

התפתח בי כעס, ואז עצב. ואז חשבתי על זה שאני לא רוצה לא כעס ולא עצב. תודה, תרמתי במשרד.

שכבתי במיטה עם תחתונים בלבד, החלון פתוח ורוח חמימה מדגדגת את עורי, נשטף על ידי גלים של כאב עוצמתי ועמוק שממוקד באזור הלב ומקרין על הבטן וכל האיברים הפנימיים, וחייכתי חיוך של בכי. עיבדתי את הנתונים לאט, ער לניואנסים השונים, לדקויות השונות שמווסתות את הכאב. פירקתי את המוקשים הרגשיים, אחד לאחד. הרגשתי מקופח, מרומה, עלבון במורד גרוני. הדם שצף בורידים, הלב פעם בקצב מהיר.

הרוח המשיכה לדגדג את העור.

זה כאב. זה כואב לקרוא שהחברה שלך לשעבר מזיינת בתחת אחרים, בעוד שבך היא מעולם לא הצליחה לשלוט. זה כואב לראות את בת הזוג לשעבר משתמשת בכל מה שלימדת אותה, רק על מישו אחר.

נתתי לזה לכאוב. קיבלתי את הכאב באהבה. המבוגר האחראי שבמוחי החל להציג את התשובות, את המסקנות. זה בסדר. זה בסדר...