הסיבה שאני מרגיש כאילו נזרקתי היא שהפרידה נכפתה עלי. לא רציתי להיפרד. רציתי לאהוב לנצח. כך ניהלתי את העניינים מצדי. לא תוויתי רשת בטחון, לא שמרתי שומדבר לעצמי. נתתי את עצמי לגמרי, טוטאלי, חשוף. השקעתי את מלוא הבגרות והנסיון. המשכתי לנסות גם כשהיה נדמה שאין תקווה. אפילו בליל הפרידה עצמו לא תיכננתי להיפרד. הצרחות והאלימות שלה היו כמו דגל שחור, שהפך את הפרידה לבלתי נמנעת.
כל פעם היא היתה מכירה בטעויותיה, מבטיחה להשתנות, להשתפר. קניתי את זה כי רציתי לקנות. אהבתי אותה ועודני אוהב, את הכלבה הסתומה המעצבנת, המוגבלת תקשורתית, ההולכת קוראת ומבינה לאט, הכותבת בשגיאות כתיב בלתי פוסקות. זה לא היה היופי, היתה זו חוכמת הכוס שלה.
אז אני לא מצטער מנטאלית על הפרידה, אבל רגשית אני מרגיש כמו ילד שנזנח. ילד שקיבל מעט מאוד צומי לאורך הקשר גם ככה. היה מקום רק לאינפנטיל אחד בקשר, ואת המקום הזה היא תפסה במלואו. לא דיברנו מאז אותו הלילה. גם כשהיא באה לאסוף את הדברים. ויש לי כל הרבה לומר, כל כך הרבה להטיח, כל כך הרבה אהבה וכאב לבטא. הייתי גם זקוק נואשות לשמוע ממנה, למה?, איך זה קרה?, למה היא נתנה לדברים להגיע לזה? היה לה אותי, לגמרי. למה היא לא עשתה עם זה משו? ...אבל אני ריאליסט. הסיכוי שאשמע ממנה משו מועיל מהבחינה הזו הוא אפסי. ביטוי הוא לא הצד החזק שלה. היא עובדת עם הכוס.
זו לא הפרידה הכי קשה שעברתי. אני אפילו לא מצליח לשתות כהלכה, פשוט מתעייף מזה. כנראה שאלוהים בעד הפרידה, וסוגרת לי את נתיבי הבריחה, כך שההתמודדות תהיה קצרה, כואבת, ואפקטיבית. אני כותב את המשפט האחרון וחושב לעצמי "מה, זהו? באמת נפרדים? באמת נהיה זרים זה לזה, עכשיו ולנצח?" הנפש מעכלת לאט.
כמעט סיימתי לסדר את הבית מהבלאגן של הרביצה בסופ"ש. אני אעבוד היום על ההופעה, אעשה פונים ואסגור דברים. אעבוד במרץ, בכעס, אתנקם על ידי שיקום. איי וויל סרבייב!!!!! (אני מזכיר לעצמי את הבלוג של מיצי עכשיו) ובערב, כשהשמש תשקע והרגשות הרעים יתחילו לבצבץ, אני אכאב אותם במלואם, עם עצמי, עד שיגמרו.
לפני 18 שנים. 25 ביוני 2006 בשעה 7:52
