לפני 20 שנים. יום ראשון, 25 ביוני 2006 בשעה 6:52
כל פעם היא היתה מכירה בטעויותיה, מבטיחה להשתנות, להשתפר. קניתי את זה כי רציתי לקנות. אהבתי אותה ועודני אוהב, את הכלבה הסתומה המעצבנת, המוגבלת תקשורתית, ההולכת קוראת ומבינה לאט, הכותבת בשגיאות כתיב בלתי פוסקות. זה לא היה היופי, היתה זו חוכמת הכוס שלה.
אז אני לא מצטער מנטאלית על הפרידה, אבל רגשית אני מרגיש כמו ילד שנזנח. ילד שקיבל מעט מאוד צומי לאורך הקשר גם ככה. היה מקום רק לאינפנטיל אחד בקשר, ואת המקום הזה היא תפסה במלואו. לא דיברנו מאז אותו הלילה. גם כשהיא באה לאסוף את הדברים. ויש לי כל הרבה לומר, כל כך הרבה להטיח, כל כך הרבה אהבה וכאב לבטא. הייתי גם זקוק נואשות לשמוע ממנה, למה?, איך זה קרה?, למה היא נתנה לדברים להגיע לזה? היה לה אותי, לגמרי. למה היא לא עשתה עם זה משו? ...אבל אני ריאליסט. הסיכוי שאשמע ממנה משו מועיל מהבחינה הזו הוא אפסי. ביטוי הוא לא הצד החזק שלה. היא עובדת עם הכוס.
זו לא הפרידה הכי קשה שעברתי. אני אפילו לא מצליח לשתות כהלכה, פשוט מתעייף מזה. כנראה שאלוהים בעד הפרידה, וסוגרת לי את נתיבי הבריחה, כך שההתמודדות תהיה קצרה, כואבת, ואפקטיבית. אני כותב את המשפט האחרון וחושב לעצמי "מה, זהו? באמת נפרדים? באמת נהיה זרים זה לזה, עכשיו ולנצח?" הנפש מעכלת לאט.
כמעט סיימתי לסדר את הבית מהבלאגן של הרביצה בסופ"ש. אני אעבוד היום על ההופעה, אעשה פונים ואסגור דברים. אעבוד במרץ, בכעס, אתנקם על ידי שיקום. איי וויל סרבייב!!!!! (אני מזכיר לעצמי את הבלוג של מיצי עכשיו) ובערב, כשהשמש תשקע והרגשות הרעים יתחילו לבצבץ, אני אכאב אותם במלואם, עם עצמי, עד שיגמרו.