אני חושב שאולי הגיע הזמן לעשות סדר גם פה.
לפני 8 שנים וחצי הכרתי את האקסית, ובמשך שנתיים היינו בקשר אהבה מטורף, מתוקשר וסוטה. ותיקות הכלוב ודאי זוכרות..
לפני 6 שנים וחצי נפרדנו, ומאז הדינמיקה שהשתרשה היא : כמה חודשים של נתק, ואז תקשורת טלפתית, מוקשים וירטואלים, מארבים אורבניים… ולבסוף מפגש דרמטי ומרגש שבעקבותיו חוזרים לסוג של קשר, אך לא לגמרי ולא ממש. לאחר כמה חודשים של להיות סוג של בקשר, עם תכתובות דלילות במשך השבוע ומפגש בסופו, כשהבעיות המהותיות בקשר שבות וצפות, עוד פעם נתק, וחוזר חלילה.
(חש התנגדות במהלך הכתיבה, כאילו זה משעמם אותי לכתוב, אבל נראה לי שזה יותר כואב ממשעמם, וגם מאלץ אותי להגדיר את זה. אין פה הרבה גבורה ותפארה… )
ב4 השנים האחרונות הבן שלי גר איתי, והדגש היה על אבהות ועבודה, לא נותר לי הרבה פנאי לבחורות ובילויים, לפרקים ממושכים לא נותר לי זמן לכלום בכלל.
היה סוג של נוח להמשיך בקשר-לא קשר הזה, אפילו שהכל נהיה עצוב, התקשורת נהייתה עצובה, אפילו הסקס נהייה עצוב. וכן היו נסיונות לגרום לזה לעבוד, להשקיע בקשר. ובכל זאת היתה שם חברות ארוכת שנים, אהבה, חיבור. אבל זה לא הסתדר, כפי שזה מעולם לא הסתדר.
(לוקח נשימה)
הנתק האחרון התחיל לפני שלושה חודשים ושבוע. זה כבר כמעט שיא של כל הזמנים. היו לנו כמה מפגשים רצופים שהיו די איכ, בערב יום השואה היא שאלה בפייס מה אני עושה, עניתי : ״מתייחד עם זכר הקורבנות״, והיא אמרה : ״שיהיה, אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני״. לא עניתי, (שאלתי את עצמי ״ואת, יודעת מה את רוצה ממני?״) ואז כשחלפו כמה ימים וראיתי שהיא לא יוצרת קשר, הבנתי שאנחנו שוב בנתק. כך זה נהיה בשנים האחרונות, ללא דרמה, ללא מילים.
חודש לאחר מכן, שישי בלילה, למעשה כבר שבת, חמש לפנות בוקר. אני יושב מול המחשב בחושך. כל הסופ״שים שלי נראים ככה. בהייה במסך, מנוחה חסרת מנוחה, בדידות, מחשבות, וציפייה שלא נענית למשו טוב שיקרה. רק אני והאקסית זמינים בצ׳ט של הפייס, שממה מסביב. ושקט. ואז היא פרסמה סטטוס : ״כל כך מפתה…..וכל כך לא״.
בהתחלה הוחמאתי והתמלאתי חמימות, אחר כך זה הצחיק אותי, ואז נעלבתי. 😄 ועשיתי אנפרנד.
עבר עוד חודש כשאני מוצף בעבודה ובלי רגע לנשום. הרגשתי שאני חווה את הנתק הזה אחרת, בצורה כואבת יותר, כפרידה ולא כנתק זמני. ניסיתי ליישם שינוי דפוסים. לא חיפשתי ריבאונד ולא אהבה חדשה, כי הגעתי למסקנה שההשתקפויות שאני מוצא כשאני מחפש מתוך המקום הזה - לא פלא שהן כאלו בעייתיות. ואז כשזה מתפוצץ, ואני כולי רטוב וספוג רגשות, הדרך למפתנה של האקסית נראית בלתי נמנעת וגם הרע במיעוטו.
(צ׳יואו איזה כבד זה אללה יסתור בא לי לבכות)
בשלושת השבועות האחרונים, מאז שנגמרה עונת המחול שהדירה שינה מעיניי במשך חצי שנה, פצחתי במבצע שיקום ההריסות של הלב שלי, הביטחון העצמי, שמחת החיים, היצירתיות והאמונה. הכל שם ספוג רעל וחרא. סגור וטחוב. זה יקח זמן. זה עדיין מאוד כואב.
אני דוחה מעליי דברים שאני יודע שלא מתאימים, כי אני חושב שכדי להגיע לאן שאתה רוצה, גם אם אתה לא יודע בדיוק איך להגיע לשם, דרך טובה להתחיל יכולה להיות - לא ללכת לאן שאתה יודע שאתה לא רוצה להגיע.
ובימים האלה :
אני זוכה להרבה הערכה מקצועית, שירים שהפקתי מושמעים ברדיו ומקבלים פרגון, הפקות המחול שיצרתי להן מוסיקה זוכות בפרסים ותשבוחות.
לבחור הצעיר והחתיך שלי יש חברה מג׳ ועבודה קבועה באחת המסעדות בשכונה. הבית נקי ונעים. אני מתמיד במפגשי הכדורסל השבועיים והשתפרתי מאוד. אני מתחיל להבחין בפרטים ולחזור לקבל השראה מהיופי שבחיים, כמו קומה שניה של חלון ראווה של חנות בגדים, בו ראיתי אמש 6 בובות לבושות באותה שמלה ורודה צמודה. שלשום ניקיתי סופסוף את רשימת המטלות הנחשונית שחיכתה לי עם סיום כל הפרוייקטים התובעניים. נדלקתי (קצת) על ילדה יפה וחוצפנית שניצחה אותי 10:8 בטאקי. התפניתי לסיים את המיקסים לאלבום שלי.
עכשיו נחוצים לי רק אומץ והשראה. וקצת בטחון גם לא יזיק.
והקקטוס שלי, כבר בן שנתיים וחצי, הצמיח ניצנים שהולכים וגדלים מדי יום. הם כבר באורך של אצבע ובעובי של זין נאה, דומים לארטישוק, ואני מקווה שכשהם ייפתחו הם יהיו פרחים אדומים נהדרים, כמו הפרח שהיה בראשו של הקקטוס כשקיבלתי אותו, קטנצ׳יק בתוך עציצון.
