מתחת לפרווה

חוזר הביתה מיפו באישון ליל שבת, פוסע דרך חורשות הניאון השוממות.

עיניי רוחי שטופות אורות אדומים ובשר לבן משובח רוטט ומרטיט.

גאה בעצמי שהצלחתי שלא להרגיש כמו גלגל שביעי, ושלא התייאשתי גם כשלא מצאתי את הדלת הנכונה למאורה בפעם הראשונה.

נושם את ההבטחה באוויר הלילי הזה של סוף הקיץ. קצת יותר יבש רגשית מהימים האחרונים, קצת פחות מורעב.

מתפשט ונכנס למיטה.. מתכסה ומחבק את הכרית. מוזר. משו במיטה נראה ריק, למרות שאת הרוב המכריע של לילותיי בשבע השנים האחרונות ישנתי לבד. 

(בלילה חשבתי שזה בגלל ההבשלה הרגשית להתאהב שוב והכמיהה וזה, אבל עכשיו כשאני חושב על זה, יש מצב שזה היה כי ביליתי כמה שעות בצפייה במיטה עמוסת זונות וברנשים על סדין אדום למוד קרבות)

מתעורר לבוקר שבת נקי. שמיים כחולים. מודה לעצמי ששטפתי כלים אמש אחרי הפופקורן עם המלכה-העז. 

מקשיב לשקט. מזכיר לעצמי שהכל בסדר. 

האתגר בתקופה זו הוא לשוב ולחיות, להרגיש, לחוות.

לקחת את הזמן ולטייל, לא רק להתקדם בדרך.

כמו אסיר משוחרר, אני מזכיר לעצמי שאני חופשי. מותר לי. אף אחת לא מחכה בבית, או מעבר לקו.