לפני 10 שנים. 15 בספטמבר 2014 בשעה 5:34
אני אוהב את השלווה שמגיעה עם הייאוש.
הציפיה מלחיצה, התקווה מבעירה ומפעילה.
אך הייאוש מישורי, נינוח. יער שרוף.
העשן התפזר, הגחלים המתיקו את לחישתם האחרונה.
אין בשביל מי, אין בשביל מה, אפשר למרוח את הזמן כמו משחה על פצעים ולחכות לגשם שישטוף את האפר ויחלחל באדמה החרוכה.
אז הבעיה היא בעצם שאני לא מיואש מספיק.
