מתחת לפרווה

אני בנאדם מאוד אופטימי. 

(פאוזה לצחוק קהל)

לא, באמת. 

טרם הבנתי את החוקיות והפרמטרים לפיהם אלוהים מחליטה מתי אני ראוי לאהבה ומתי לא, אבל היות שניסים קטנים קרו וקורים לי מדי פעם, הציפייה הרגשית שלי היא שהם יקרו כמעט כל יום. וכל אכזבה, כידוע, מתחילה בציפייה. כך ששורשי הבאסה הקיומית שלי נטועים באופטימיות קוסמית נאיבית, רומנטיקנית, נצחית, ובלתי ניתנת לריסון. 

אבל היום הצלחתי לפתח מספיק תסמיני דיכאון כדי להקהות את האופטימיות במעט, ולפיכך היום עבר בצורה סבירה מאוד ולא בלתי פרודוקטיבית. דפקתי שנ״צ של ארבע שעות עם חלומות מאוד מוחשיים וקשורים-לחיי, ומה שהיה מיוחד זה איך שהרדמתי את עצמי. בדרך כלל אני עושה ביד ומדמיין סיטואציות פמדום מלאות כוח ואהבה והשפלה קשה וסקס, ואז גם אחרי שאני גומר אני ממשיך את הפנטזיה וקולה של הבחורה המדומיינת ממשיך להדהד באמירות כואבות ומשפילות, שכמו מכניסות אותי לאזור דמדומים סאבספייסי, ומשם תת המודע כבר לוקח פיקוד. ואז אני נרדם וחורק שיניים בטירוף עד שאני מתעורר, בדרך כלל בתחושה מאוד דומה לזו שבה הלכתי לישון. אבל בצהריים, לא יודע מאיפה זה בא לי, דמיינתי בת קול נשית צלולה ומתוקה אומרת לי ״אני אוהבת אותך... אני לא הולכת... אהיה פה גם כשתתעורר... אתה הגבר שלי ואני אוהבת אותך״ ועוד כל מיני דברים מלטפים שכאלו שלא יעלו על הדעת ושאני מתבייש לכתוב. 

אני נורא לא נחמד ללקוחות לאחרונה. אני לא מתכוון להיות, אני פשוט נורא סובל מהם גם כשהם בסדר. אני צריך חופשה, אבל אין לי עם מי לנסוע ולבד נראה לי עצוב. וגם יש לי יומולדת עוד שבועיים והנה שוב האופטימיות המזויינת שלי גורמת לי לחשוב שיש סיכוי שזה יהיה משו אחר חוץ ממסורת-השנים-האחרונות של לשבת, לבהות בקיר, ולחכות שזה יעבור. אולי עדיף להיות לבד ועצוב ביומולדת באילת, ריו, אמסטרדם, הוואנה או מרקש. לא יודע, צריך לחשוב על זה. פעם אחרונה שהייתי בחו״ל הייתה ב1995. באותו האלף שבו גילו את אמריקה. זה עוד היה קטע חדש. 

לא מצליח לכבות את זה לגמרי, את האופטימיות הקוסמית. ולפיכך כל רגע הוא אכזבה, דחייה, פגיעה. כל לילה הוא כשלון. כל דקה נמתחת עד הקצה.

הולך לשטוף כלים ולעשות מע״מ.