מצבי עוד לא ממש משתפר כך עושה רושם.
אתמול לא אכלתי כלום בכלל.
בלילה הלכתי לדנג׳ עם הסופרת הצעירה המקסימה. זו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלה, אך היא הלכה לילה קודם גם, ואפילו קלאברים כבדים מתקשים לייצר את אותו המוג׳ו שני לילות ברציפות.
השתחלתי בקלות לתוך בגדי הפטיש השחורים המבריקים. זו היתה טבילת אש עבורי, פעם ראשונה בעצם שאני יוצא למסיבה מאז שהלב שלי נשבר. רציתי למצוא את עצמי, רציתי חוויה חיובית, רציתי לחזור הביתה עם חיוך.
הרגשתי די בסדר שם, היו בחורות שנראו נחמדות וגם הסתכלו עלי מדי פעם. הכרתי לסופרת את ההנהלה, ואז היא הלכה לשירותים, ואז היא דיברה עם ידיד. אחרי כשעה התיישבנו על הבר בפינה ואני לא זוכר על מה דיברנו כשעלו לי דמעות. ואז קצת אחרי שבכיתי לפתע הגיעה האקסית מחוייכת, חיבקה אותי קלות, ואמרה לסופרת שהיא אוהבת לקרוא אותה.
ואז בכיתי עוד, ואז הסופרת אמרה ״יאללה בוא נלך״.
הבאר מתחת לבית עוד היה פתוח כשהורידו אותי עם המונית, ונשארתי קצת לשיחת בנות עם האחמ״שית המעניינת וחברתה לפני שעליתי הביתה.
המציאות שלי היא כמו סיוט מתמשך ושחור ללא הקלה. הכאב אורב לי בכל פינה. כל מה שמופיע לי מול העיניים זה השתקפויות למצבי העגום. ניסים לא קורים. אני משווע לרוך וחום וקירבה ונינוחות וחיוך ועניין וחיזוק ומגע, ומהיקום בשלב זה אני מקבל רק חלונות ראווה, זכוכית שקופה אך אטומה ועבה.
אני לא יודע מה יותר בלתי נסבל, הכאב שלא מרפה או תחושת חוסר האונים שלי מולו, מול המציאות המנוכרת והאכזרית. אני מתחנן להפוגה, לרגע שיעניק כוחות ואמונה. אני באמת מנסה. אבל כל מה שמחכה לי בסוף כל נסיון זה כאפה יבשה והפניית עורף.
מפה לשם אני מתחיל להרגיש את ניצניו של דרייב קשוח שנובע מתוך ייאוש.
אבל הניצנים נרמסים על ידי התחושה המתסכלת של האין מוצא. אין. אין מה לעשות כדי להעביר את הכאב. אין דרך להימלט מזה. אין הקלה, אין הפוגה.
אתמול כששטפתי כלים, עלה לי בזרם התודעה ילד קטן ותם, שמסבירים לו שאמא שלו מתה או משו כזה. ושאומרים לו שכמו שהכלבה האהובה שלו הלכה למקום מיוחד בשמיים ולא תחזור, כך עכשיו גם אמא שלו. והילד שואל מבלי לבכות, אפוף תהיה : ״מה, אז עכשיו גם אמא הלכה לשם? ומי יאהב אותי עכשיו?״ . כל המחשבה נמשכה שניות ספורות, ואז תהיתי מי זה הילד הנוגע ללב הזה, ואז חשבתי שאולי אני צריך לנסות לתת לילד הפנימי שלי לבטא את רגשותיו. לקח לי עוד שניונת להבין שזה מה שבעצם קרה הרגע.
