בתחילת השבוע, כשעוד הייתי צעיר יפה ותמים והקשר עוד היה בחיתוליו, גבירתי ביקשה ממני להקליט עבורה קאבר. רק אקוסטית ושירה.
ידעתי שהיא מקווה שזה יהיה משו שמח, מלא תקווה, אופטימיות, ואסירות תודה. יחד עם זאת ידעתי שגבירתי התברכה בין יתר מעלותיה הרבות גם באלסטיות, למרבה המזל, ובפרט בקשר איתי. ושהיא רוצה ומצפה ממני להיות אמיתי. והיא מאפשרת לי מקום מוגן, תחום אמנם אך מוגן, להיות אני בתוכו.
אתמול בערב ירדתי ל״קבלת שבת״ בפאב למטה ומדי חצי ליטר של להטראפ קוואדרופל עליתי להציץ במחשב ולהחליף איתה כמה מילים בשכרות הולכת וגוברת. אחרי שני ליטר עליתי סופית, ואני לא זוכר מה בדיוק גרם לי להתחיל לבכות שטפון. היא המשיכה לדבר איתי ולשמור עלי עוד שעות ארוכות, עד שתיים בלילה.
לא אכלתי אתמול בכלל חוץ מהבירה (שׁהיא אחד מאבות המזון) וגם היום עדיין לא. וגם לא עשיתי ביד לפני השינה כבר ארבעה לילות. זה מוזר, מרתק, וגם נעים בצורה מוזרה.
בבוקר התעוררתי עם כאב בלב אבל בעוצמה מעודנת, וישר לקחתי את הגיטרה והתחלתי להתאמן. בסוף הנסיון הראשון בכיתי שוב.
מקווה שתהנו, אה, ורציתי רק להגיד שאני מבין שהיו פה בבלוג כמה תפניות בלתי צפויות בזמן קצר, ושאולי כל ה״גבירתי״ הזה קצת מאיים או מרחיק..
אבל אתן קצת שקטות לי שם, ואני רוצה לשמוע אתכן. 😄 }{
