אתמול בבוקר כבר התחלתי להרגיש ניצנים של אוזן סתומה וקצת חום, אך לא רציתי לוותר על המפגש עם גבירתי, לקחתי כדורים, קצקצתי קציצות, ועשיתי את כל ההכנות והחיתוכים למרק הסיני החמוץ/מתוק/חריף/מלוח המפורסם שלי. זו היתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהרגשתי שאני מבשל ולא רק ״מכין אוכל״. שמתי מוסיקה, נהניתי מהתהליך, וגם יצא לא רע. הקפאתי את הבית כי תמיד חם לה כשהיא מגיעה, התקלחתי והתכוננתי והתמרחתי בקרםםםם, השארתי את המחבת חמה ואת סיר המרק עם הציר על אש קטנה, כי היא אמרה שתגיע מורעבת, ומצד שני כל הקטע של המרק הסיני זה ההקפצה הזריזה של המרכיבים ממש לפני האכילה.
היה שווה בשביל ה״ממושש זה היה אלוהייים״ המחוייך והחולמני של גבירתי בתום הפח״ע במיטה.
בערב האוזן נסתמה לגמרי, כמו אקווריום. ועם כאבים וחום. ותחושה כללית של ערש דווי. קיוויתי שזה ידלג עלי, למרות שאפשר להבין.. אם הייתי הגוף שלי גם אני הייתי מתמרד ונהיה חולה.
מתחיל להתגנב לתודעתי חשש. שיש מצב, שאולי, כלומר קיים סיכוי, שיתכן ואני טיפ טיפ טיפונת שרוט. אני רציני.
לפני עשור הייתי שמח לספר לכל מי שהייתה מוכנה לשמוע, שאני ״האדם הכי שפוי שאני מכיר״. היום - נוט סו מאצ׳. לא הייתי ממהר לצאת בהצהרה גורפת כזו. אני מרגיש את הפריג׳ידיות שחוויתי לראשונה בחורף שעבר שבה ומשתלטת עלי, בניגוד לרצוני. מתגבשת בי הכרה שאני נושא טראומות מהשנים האחרונות שעוד לא הצפתי על פני השטח. רמזתי קצת, תיארתי קצת, אבל כמו אצל יוסריאן, הטראומה תמשיך ותצוף במעגלים ותחשוף כל פעם עוד פרטים. הייתי אפילו שוקל ברצינות טיפול מקצועי, אם הייתי חושב שיש מישי/ו עלי אדמות (כלומר בת״א) שיכול להתמודד עם היקף ועומק היריעה. מה שבטוח זה שלצפות מבת זוג או אהובה לרפא את כל זה במגע קסם זה לא ריאלי, ואני אכן לא מצפה. בינתיים אני מתחיל להרגיש כמו דמות מהסיפורים של רצסיבי שגבירתי מכריחה אותי לקרוא ולהקריא לה.
יצא לי לשמוע כמה פעמים מפרטנריות שונות בשנים האחרונות, כשאני ברגע התמסרותי : ״אבל למה אתה כל כך עצוב?״ . והסברתי להן שאני כלל לא עצוב ושככה פשוט נראה המבט ההתמסרותי שלי ושהן מפרשות אותו לא נכון. אבל עכשיו אני חושב שאולי זה באמת לא המבט שלי שעצוב, אלא המקום ההתמסרותי שלי שעצוב.
הבוקר האוזן נפתחה אך עדיין רגישה, ויש לי חום גבוה יחסית לעצמי. (גם כשיש לי חום הוא בדרך כלל נמוך). אשתדל לטפל בעצמי, הזמן קצר והמלאכה מרובה.
