מתחת לפרווה

בכירת המתחלפות זרקה לי כפפה בתגובות לפוסט הלפני אחרון, ומעניין אותי לחקור את הסמטה הזו.

ובכן דוקטור, את בטח רוצה לדעת למה הגעתי לטיפול ומה אני מקווה להשיג באמצעותו. 

גם אני, ושמח שכבר יש לנו משו במשותף. (מרגיש כמו חניבעל לקטר).

לפני חודש נשבר לי הלב. זה לא שקודם הוא היה מי יודע מה שלם, אבל משו קריטי נשבר, וזה גם היה מלווה בשוק של התעוררות מעיוורון רב שנתי. 

הכאב העצום שזה הביא גרם לי לפקפק באינטגרטיביות של דעתי, במניעים שלי, בבחירות שלי, ובכוח שלי.

זה לא שלפני זה הכל היה נהדר, ממש לא, אבל היתה לי תחושה שאני פחותויותר אוחז במושכות חיי ונאבק בקשיים אובייקטיבים.

אין הפרעת אישיות שממש זרה לי, דוקטור. מהפרעות קשב וריכוז (אני מסוגל לזרוק משו בעל מסה על לקוח שמדבר בזמן שאני מנסה למקסס. לרוב מצליח לבקש בנימוס ובטון מוחזק שישתוק) , אובססיביות (אוננות מרובה, פרפקציוניזם ביצירה, קשרים רומנטים אקסטרימים), נטייה חריפה להתמכרות (עישון, קנביס, קפאין, אינטרנט, אלכוהול), אקסהבציוניזם (די מודחק בשנים האחרונות), נרקסיזם (על שני קצוותיו). אני די חרדתי והיסטרי רוב הזמן, חורק שיניים בלילות, לעולם לא מפסיק לחשוב. מתקשה מאוד להירגע ולשחרר. אני סאדומזוכיסט ושני הצדדים קיימים בי. אני קונטרול פריק, זונת צומי, אישה אגוצנטרית וקרת לב, גבר אוהב וחלש. ולפעמים גבר יהיר ושתלטן, ואישה שנותנת סקס בשביל תשומת לב.

לא הצלחתי לפתח מערכת יחסים רומנטית חדשה בשבע השנים האחרונות. היו לי תשעה רומנים שארכו בין חודש לשלושה. הם היו עמוקים ואמיתיים אך לא החזיקו מעמד. לפני כן הייתי בזוגיות רוב חיי. שמונה וחצי שנים עם גרושתי, ארבע שנים עם המיתולוגית, ושנתיים (פלוס שבע און אנד אוף) עם זו ששברה את לבי לפני חודש.

בני בן ה17 גר איתי, ובתחומי המקצועי אני מוערך ואהוב.

בתקופה הזו, דוקטור, 

אני שואל את עצמי מלא שאלות, ומרגיש שהתשובות עוד לא התגלו לי. 

אני לא בטוח מי אני, מי אני רוצה להיות. מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע, ומי מהם הוא מה. אני לא בטוח איזה מחיר גובות ממני הסטיות שלי, ואני לא בטוח שזה לא יצא קצת משליטה. 

אני לא בטוח שאני מצליח להכיל את עצמי ואת מפולת השלגים הזו.

אני כן יודע שמה שאני חווה זה מעבר ללב שבור, כואב ככל שיהיה. 

קראתי אתמול בויקי על פוסט טראומה והיה מאוד מעניין. היו לי את כל גורמי הסיכון, וגם את רוב התסמינים ברמה כזו או אחרת. אני מרגיש שבשנים האחרונות עברתי סוג של אביוז, כנראה גם עצמי, שטיבו עדיין לא נהיר לי לגמרי. יש שם לפחות שנה אבודה אחת, בה לא כתבתי בבלוג בכלל, ואני ממש מתקשה לדלות זכרונות מאותה השנה. אך ברור לי שקרו שם דברים, דברים שלא דיווחתי גם לעצמי. 

אני מרגיש מתוסבך נורא דוקטור. אני מאוד מתקשה לפתח אינטימיות עם פרטנרית חדשה, למרות שעם זמן ותקשורת והפרטנרית הנכונה זה מצליח. הביטחון העצמי שלי נמוך, האומץ המפורסם שלי אבד לי. אני פוחד. מהרבה דברים, ובעיקר מעצמי. אני חושד שאני מתעל את תחכומי הרב כדי לתוות בגאוניות סיטואציות סבוכות שיכאיבו לי בצורה המקסימלית.

הייתי רוצה, בסיכומו של תהליך - 

להרגיש טוב. לא לפחד. להיות שלם עם עצמי. 

להחזיר לעצמי את הצחוק, שמחת החיים, הסקרנות, והאומץ.

להבין ממקום עמוק מה קרה לי ולמה, כדי שאוכל לא לפעול על פי אותם דפוסים בפעם הבאה.