אתמול קצת התרסקתי שוב. הבלבול, המחשבות המעגליות, הכאב והגעגוע. לתעל אנרגיות שוצפות ליצירה יכול לעבוד, אבל כשזה נחווה כחולשה וחוסר אנרגיה אין הרבה מה לעשות עם זה.. לנוח, להתקדם כמה ואיך שאפשר, להשתדל לא לסבול יותר מדי, ולחכות שזה יעבור...
התכוונתי להתעורר עם הזריחה (כדי לאזן את השפעת שעון החורף המדכא), במיוחד כשבדקתי וראיתי שהיא ב6:06, אבל גנבתי עוד שעה, וכשהתעוררתי בפעם השניה זה היה מחלום : הייתי באזור התחנה המרכזית ופטפטתי עם עו״סיות. השיחה היתה עם תחושה חיובית. היה שם גם חבר נעוריי (שניתק איתי קשר לפני שמונה שנים, אחרי שהיינו חברים הכי טובים מאז החטיבה), וזה לא מפתיע כי נתקלתי בתמונתו באקראי בפייס לפני שהלכתי לישון. הוא היה קורקטי ומרוחק, והייתי בסדר עם זה. ואז נכנסתי לתחנה המרכזית ועליתי לקומה השמינית, כדי לעלות על מטוס שעמד להמריא. (הפעם הקודמת שיצאתי את גבולות הארץ היתה ב1995). התעוררתי מהחלום בתחושה טובה, וכשחשבתי עליו נזכרתי שלקובץ במחשב בו אני מרכז את כל הטלפונים והעניינים שקשורים להוצאת האלבום קראתי : ״המראה 2014״.
נסעתי להדר יוסף באוטובוס במה שהרגיש קצת כמו טיול שנתי, לפגישה עם היחצ״ן הסנוב שמסרב לרוב הפניות אליו, ״שחקן הנשמה״, שחרף הציניות והלב הגס ממש התאהב ב״זוג גנרלים״. הפגישה היתה טובה ועושה רושם שבתחילת דצמבר יוצאים לדרך. (בררר איזה פחד וגם ווווווהוווווו!) . נפרדנו בחיבוק והבטחה שבפעם הבאה גם יהיו ספנקים, וחזרתי ברגל, על גדות הירקון ולאורכה של העיר (11 ק״מ, לקח לי שעה וקצת).
אני רוצה אהבה. ארחיק לכת ואשתמש במילה בעייתית : אני זקוק לאהבה. אני רוצה מישי שתאהב אותי כמו שאני אוהב אותה. שהיחסים בינינו יהיו מאופיינים ביציבות וביטחון. בתקשורת וביטוי והקשבה הדדיים. בתשוקה ופרגון ושמחה. ושיהיה לנו נעים ביחד. ושזה יהיה ארוך טווח ועם עתיד, ושנהיה שותפים טובים לחיים זה של זה. ושיהיה רצון משותף (סליחה על המילים הגסות שיבואו מיד) להתחייב, ובעתיד להתחתן, ולעשות ילדים. (זה אני כתבתי את זה עכשיו?) . כן. זה מה שאני רוצה.
