אתמול היתה פגישה משולשת עם במאי הקליפ הנועז והכוריאוגרף הגאון. למרות שהייתי הכי גדול כרונולוגית, הרגשתי הכי אינפנטילי. הרבה אגו משתולל שם מתחת לפני השטח, וזה התפקיד שלי כמפיק-העל לדאוג שיתחברו ויעופו יחדיו בשיתוף פעולה. וזה גם התפקיד שלי כאמן שיצר את השיר לכוון אותם רגשית למקום המתאים. הם זרקו רעיונות. לרעיון עם הדליים פחות התחברתי (מה הקשר לדליים?? והאם יש אביזר פחות סקסי מדלי?) וכשהם דיברו על השלכת כדורים הצעתי שאולי הרקדנית תירה על הרקדן כדור מהפות כמו התאילנדיות ישירות לפה. רגע מרגש נרשם כשהבמאי הצהיר על התקציב לכל נושא הריקוד שאולי יספיק בקושי לשני הרקדנים המקצועיים שהכוריאוגרף רוצה, והכוריאוגרף הסכים לוותר על שכר בשביל איכות הפרוייקט. (פשוש! אדאג לו לכל הפחות לכיסוי הוצאות דלק וזה).
בלילה הביאפאפית באה והכריזה שאנחנו הולכים לריב, אבל בסוף זה לא הסתדר ופשוט דיברנו ותיקשרנו כפי שלמדנו לעשות יותר טוב לאחרונה, והנחתי את ראשי בחיקה הנעים, והצעיף הסרוג הצבעוני נח ברכות על שדייה הכבירים. והיא גם ״ניקתה״ את סיר הפתיתים שנשרף קצת ואמרה שזה מזכיר לה את האוכל של סבתא. (בוקי, פעם הבאה אצלך!).
בלילה היה לי קר ומתגעגע.
בבוקר היה לי קר ומתגעגע.
ובכל זאת עבדתי, והלכתי לשיננית, וחזרתי ברגל מצפון העיר, דרך אזור התחנה המרכזית, לאסוף את הפליירים להופעה באוזן שהקטסטרוף הפיק לי ברוב חסדו. (תודה רבה! יצא מהמם ^_^). בהשראה של רגע נכנסתי לתמח״ת לחפש מעיל עור, כי המעיל המיתולוגי שלי כבר רוצה לצאת לגימלאות אחרי 17 שנה של אקשן. עשיתי סיבוב לא מאוד ממצה, כי הרגשתי שאם יש שם מעיל עבורי, הוא יתגלה לי בעצמו. הוא דווקא לא התגלה, והתחלתי לעשות את דרכי החוצה דרך המדרשוק בקומה התחתונה, כשלפתע, בחנות האחרונה לפני היציאה, ראיתי מעילים. לאחר מדידות ומיקוח קצר יצאתי עם מעיל דמוי עור זהב וסטיילישטי במחיר לא נורא בכלל.
בצהריים היה לי בודד קר ורטוב (הלכתי בגשם המזרזף), והמחשבות על הגנרלית לבשו ארשת פסימית.
תיעלתי את זה לביצוע חזרה של כל ההופעה מהתחלה עד הסוף, לראשונה מאז התחלתי להתאמן לפני שלושה שבועות. אני מתאמן בעמידה, מול המראה, ובחלק לא מבוטל מהשירים הצלחתי גם ליהנות מהביצוע. השתעלתי רק פעם אחת, בצרחות של ״תני לי״. יש לי עוד קצת פחות מחודש להתאמן, ומאמין שאגיע בכושר מצויין.
אחר כך היתה הקלטה עם לקוח, ואחריה היה לי קר ובודד ועייף, עשיתי ביד פעם חמישית והלכתי לשנץ למרות שלא הייתי אמור.
התעוררתי קר ומתגעגע ואחרי לבטים התקשרתי לגנרלית. קיוויתי שהיא תתקשר מתישהו במהלך הזמן שחלף מאז מוצ״ש, ושכך אדע שגם היא בעניין או לפחות בכיוון, ואולי ארגיש מעט אהוב או רצוי, אך כשזה לא קרה החלטתי שלא לשחק משחקים, בין היתר כי היא יותר טובה בהם, והתקשרתי בעצמי. היה קצת קריר ותקוע, אך חילצתי דייט למחר ולא הצטערתי שהתקשרתי.
כוכב הילדים לשעבר הגיע לעשות סקיצה לשיר חדש, ואחר כך עמדתי בפני דילמה אם לשתות מלא אקסלים ולעבד את מחרוזת ההורה עם הדדליין הרצחני עכשיו, או לקום בשש בבוקר ולהיכנס באמאמא שלה תוך סטייה קלה מהדדליין (מצפים לזה מחר בבוקר). זה קשה לעבד כשאין חשק ועייפים, הנגנים הוירטואלים נשמעים חסרי חשק ועייפים. הדחיינות ניצחה, והחלטתי לשתות קצת סאת׳רן קומפורט ו-וודקה צ׳כוליות וליהנות ממה שנשאר מהערב, בציפה מעודנת על מי מנוחות.
בעודי כותב, ברבע ל1 הגנרלית התקשרה בקול מתוק ומחמם. ומסרים אופטימיים. ועכשיו חמים ונעים לי, אבל לא בא לי ללכת לישון, וצריך לקום בשש לברוא את ההורה.