אני יכול לכתוב על היומיים האחרונים.
על הכוריאוגרף הזקן המטורף שכל מה שהיה לו להגיד לי לאחר ימים של עבודה קשה בלחץ זמן אטומי ויסוריי מצפון על שעות שינה זה : ״אני יכול לחיות עם זה״.
על פגישת הקליפ השניה עם הבמאי והכוריאוגרף, ואיך שהדפסתי את הטקסט של השיר והתעקשתי שיבינו את החלוקה בבתים, ומתי היא למעלה ומתי הוא, כי לפתע התחוור לי שזה שזה מובן לי מאליו שצריכה להיות הלימות בין מה שרואים לבין הטקסט, לא אומר שזה מובן גם להם.
ועל הגשם שהיכה בי במפתיע על הגשר לעזריאלי, כשהיתה לי חצי שעה לשרוף עד הפגישה עם הגנרלית.
ועל הפגישה עם הגנרלית.
ועל שיחת הבוקר עם הביאפאפית והצעקות שספגתי שאחריהן המצברוח צנח למרזבים, ונשאר שם.
ועל הצילומים, על אוקסי המאפרת ואדי הצלם, וכל הצוות, ואיך שתקשרתי עם העדשה.
ועל התור בכניסה לתערוכה, אליה מיהרתי כדי לפגוש את הגנרלית לפני הטיסה.
ועל איך שלא נתנו לי להיכנס למועדון כבר פעם שלישית ברציפות, עד שעמוס 3> בא. כי בשלב הזה מכניסים רק נשים וזוגות, ואני גבר בודד.
על מרק הקטומים בפאב למטה ורגע של אשליית-נעים עם בוסי האחמ״שית.
אני יכול לכתוב פסקאות ארוכות ומפורטות על כל הסעיפים, למעשה אפשר היה לכתוב פוסט ספקטקולארי על כל אחד מהם.
אבל זה לא הולך לקרות. מה שהיה ייקבר ביני לביני.
את מה שהיה עם הכוריאוגרף תסכם חשבונית. את הקליפ יראו וירגישו. הגשם יבש כבר מזמן. הגנרלית באמסטרדם. הביאפאפית תישאר מי שהיא. את הצילומים גם יראו. למי איכפת מה הרגשתי תוך כדי, אפילו לי לא. איכפת לי שייצאו תמונות טובות. עם אוקסי היה חיבור אבל היא לא מדברת עברית. התערוכה תציג עוד 9 ימים, אם בא לי, ואת הגנרלית פגשתי בדרכה החוצה. למועדון בטח לא הייתי בא במילא אלמלא הייתי צריך לפגוש שם את הבמאי שבא לבדוק אותו כלוקיישן. זה כנראה לא מה שהוא מחפש, וכנראה גם לא מה שאני מחפש. בוסי היא המחלה, לא המרפא, אבל המרק היה טעים.
מה שנשאר לי מהדהד חזק מהיומיים האלה - אני גבר בודד. אפילו מאוד בודד.
