מתחת לפרווה

שיואו אילו חלומות היו לי עכשיו לפני שהתעוררתי. אמש תהום הלכה קצת אחרי שקופיקו הלך. העברתי ערב שקט לגמרי בבית, לא עשיתי כלום, לא יכולתי, לא היה לי כוח. בחצות הלכתי לישון, כל הלילה התפרסתי על המיטה בתנוחות מוזרות, וממש לפני שהתעוררתי חלמתי שני חלומות טורדניים להפליא. אחד היה קשור לריב אימתני עם אמא שלי כאשר אני עם קופיקו, כאשר ברקע נסיעה מתוכננת שלי איתו לאילת, ובשני הייתי עדיין בתיכון, עם חברי נדב (איתו לא דיברתי כבר כמה חודשים), ועישנתי חשיש, ואחד המורים הלשין עלי מה שגרם לבית הספר לדרוש שאעשה 'חוקן עילפון' (זה מה שחלמתי) ובדיקות דם וכל מיני, כאשר אני בהדרגה מבין שמה שהם חושבים זה שיש לי איידס. התעוררתי מודאג.

ניסיתי להתקשר ללקוח שאמור להגיע עוד מעט כדי להגיד לו שאני לא מרגיש טוב ושלא יבוא, אבל הפון שלו לא זמין. אולי הוא יבריז בעצמו. גם ככה יש לי מיליון ואחד דברים חשובים לטפל בהם היום, שאני לא יודע אם גם אותם אצליח לעשות. אני תשוש מנטאלית ורגשית. החיוך שלי נעלם, כבר איזה זמן. גם כשקורים דברים טובים שגורמים לי לחייך, החיוך דועך אחרי פחות משניה ונבלע.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי מרץ קונסטרוקטיבי אבסלוטי, כזה שכל כך אפיין אותי בעבר. אני עושה המון, אבל בקושי, במחוייבות. לא בחיוך ומרץ.

גם ההופעה הקרבה לא ממלאת אותי באנרגיה. ההופעות האלו הן הרבה עבודת הכנה לפני, ולא פעם אכזבה אחרי. קשה להביא את הקהל, ובחמשת ההופעות שהיו לי בשנתיים האחרונות הפסדתי 2000 שקל מכיסי בכל אחת מהן, גם כשהיה קהל. מכירת הכרטיסים כיסתה את עלויות המקום, ואני שילמתי בעצמי לנגנים ולחדר חזרות והפוסטרים והפליירים. גם לעבוד קשה לפני בחזרות ויחצנות והפקה, גם לעבוד קשה על הבמה בשירה ונגינה ושואו, וגם לשלם על זה אחר כך...וול, not ny idea of fun. אני עדיין מחוייב לקידום הקריירה שלי וביטוי האמנות שלי, ולכן עושה את זה, אבל זה שוב נכלל תחת קטגוריית ה'צריך' ולא קטגוריית ה'רוצה'.

מה שהייתי רוצה זה חופש. חופש ארוך ונטול מדאגות. אוף, אילו יכולתי להיות בנקודת אפס...נטול מחויבות וחובות, בלי שומדבר להפסיד....ראש נקי. 'the things u own end up owning u'...

לסדר את מגרת הניירות, להכין את דו"ח מע"מ וללכת לדואר להגיש אותו, להחזיר את הDVD שקופיקו ראה אתמול, לעבוד עם הלקוח, להסתפר, לקנות מיתרים, להזמין אנשים להופעה, לתכנת את הסינטי, לעשות 'שיעורי בית' עבור לקוחות אחרים, לדבר עם התקשורת, להתאמן בשירה ונגינה, לדבר עם הלקוחות האחרים, לנקות, לסדר, להתקלח, ביטוח לאומי, מס הכנסה, לשלם חשבונות, אהההההההההההההההההההההההההההההה!!! אלו רק כותרות, לכל סעיף יש סעיפי משנה, לכל סעיף משנה יש פולו-אפ, יש סדר פעולות, יש אילוצי שעות, אני נגנב כאן, זה ברור. ואז עוד לעלות בשישי בלילה על הבמה אנרגטי ומחוייך, מול לא-יודע-אם-מספיק-קהל.

אני רוצה את החיוך והחיות שלי בחזרה. פרונטו. אתמול בלילה ניסיתי לבכות, אפילו לרגע נפלטה לה יבבה קטנה. תישארו קטנים, ילדים...זה חרא להיות גדול....זה מזכיר לי שאני מרגיש את סממני הגיל שלי לאחרונה, נראה לעצמי זקן, ועוד יותר מרגיש ככה. עוד חודשיים וחצי אני בן 31 כבר, עם היסטוריה של בן 50. אתמול בלילה ראיתי בחצי עין את אסי דיין משחק פסיכולוג באיזו דרמה נחמדה בערוץ 2. ניסיתי לדבר עם הפסיכולוג שלי, ד"ר ציפורי, לפני שנרדמתי, אבל השאלות שהוא שאל גררו תשובות כל כך ארוכות ומפותלות, שאזל לי הכוח והצעתי שנוותר. הרגשתי שגם הד"ר מרגיש שאני גדול עליו, והוא הסכים מיד.

HELP!!!