לקראת סוף השבוע הרגשתי את התסמינים גוברים. נדמה שכל החורף הזה אני נע בין מיחוש לתחלוע. והלהיט החדש הוא כאבים מסתוריים באזור פלג הגוף העליון, ממוקדים בחזה ובאזור המקביל בגב, מופיעים והולכים, בדרך כלל תוך כדי פעילות, ומקרינים מהסרעפת עד ללסת. כמו כן מתהווה לי טיק קטן וטורדני בעין ימין.
אחרי ההופעה בקפה ביאליק ביום ד׳, שהיתה מוצלחת ושורצת נוכחות נשית כלוביסטית רווית יופי וסקסיות , ישנתי מעט מדי וב11 בבוקר כבר עבדתי באולפן עם זמרת, ואז עם עוד זמרת. כל הלילה שירתתי מינית את הגנרלית הפצוצה, ובשישי בערב למרות שהתסמינים גברו נסעתי לעוקץ הרמת גני עם החבר׳ה של הגנרלית, שמשום מה משוכנעים שאני ילד טוב. (חח). היינו אמורים ללכת למסיבת הותיקים בבלוק אחרי, אבל הקשבתי לקול הפנימי שאמר שאין שום סיכוי שבהרגשה כזו שלי תהיה איזושהי הנאה לי או לגנרלית, והלכנו להתכרבל בבית. בכל זאת נרדמתי רק לפנות בוקר ושוב ישנתי מעט מדי, והתעוררתי בהרגשה קצת פחות טובה מזו שהלכתי לישון בה.
זה קצת מדאיג, התסמינים הללו. באמת כבר כמה חודשים כמעט כל הזמן כואב משו או מציק משו או תחושה כללית של חוסר אנרגיה ומאמץ קיומי. אני עושה המון דברים כל הזמן בכל הגזרות, ועדיין יש כל כך הרבה שאני לא מספיק. יש מצב שאלו בכלל תסמיני סטרס. אני כל הזמן מנסה להירגע ולהינות מהרגע ולראות יופי ולמתן תגובות ולווסת רגשות, אבל העבודה העצמית היא סטרסור בפני עצמו.
במוצ״ש לפנות ערב הגנרלית הלכה להיפרד מהשותף שנוסע לעבוד באפריקה (וכתוצאה מכך אנחנו עוברים לגור יחד בעוד חודש), ואני התחלתי להתכונן להופעה ההיסטורית בעיר הקודש. (זה בכלל אמור להיות פוסט שמתאר את חווית ההופעה בירושלים.. עד כאן זו היתה אקספוזיציה למעשה). .. לקחתי תרופות צינון, אכלתי את הפודינג הדוחה של הזמרים, שתיתי תה, עשיתי תרגילי נשימה, וקיוויתי נורא שהחספוס הטורדני בגרון והסתימות באף יעלמו באוויר ההרים הצלול כיין.
עדי ז. גדול הגיע ב2030 כמתוכנן. אנחנו כבר די מורגלים בקטע של לסחוב את הפסנתר החשמלי הכבד נורא והמסורבל. הוא באמת גדול ושוקל המון, משו כמו שתי דומיות וחצי. הופתעתי לראות שבתו של עדי מצטרפת אלינו לנסיעה, והתקפלתי במושב האחורי. היא כבר בת 19, ואמרתי לה את המשפט הקבוע : ״איך גדלת! את עדיין זוחלת על ערימות של דיסקים?״ (בהתייחסי למאורע שקרה כשהיתה תינוקת ובילגנה לי את הדיסקים) . בניגוד לתגובותיה המתרעמות בשנים האחרונות לשאלה הקבועה, היא ענתה בשלווה ושנינות : ״לאחרונה חזרתי לזה, אחרי הרבה זמן.. זה כיף״.
בהיתי בדרך ההררית החשוכה והמוזרה, וכשהתקרבנו לירושלים התרגשתי מהאורות כפי שהייתי מתרגש כשהייתי ילד ונוסע עם הוריי. הורדנו את הבת במגוריה, וברברנו את דרכנו בסבך העירוני ההזוי והקדוש אל הבלייז-בר. המתחם היה הומה בליינים כשהגענו, למרות שכבר היה אחרי 22. מסתבר שירושלמים יוצאים במוצ״ש, כי בשישי הכל סגור. פתח המועדון היה רחוק מהכביש, בתוך פסאג׳, והיינו צריכים לדרדס מבצע. פרקנו את הציוד, נשארתי לחכות איתו בזמן שעדי מצא חניה, ואז עשיתי נגלה ראשונה כשעדי נשאר עם היתר, ואז סחבנו יחד את הקלידים הכבדים.
איתרתי פינה להניח את הציוד, התיידדתי עם הלהקה שהופיעה לפנינו ועוד לא עלתה אפילו, איתרתי את בעל המקום השמנמן-מזוקן-עם קוקו, סרקתי בעיניי את כל הירושלמיות החמודות והסקסיות שהסתובבו שם, והרגשתי בולט בשטח עם מעיל העור הצהוב והנצנצים האדומים בשיער. עד מהרה התחיל גם להגיע הקהל *שלנו*. תלמידת הפמדום המהממת שלי לשעבר, הברמן החתיך לשעבר מהפאב מתחת לבית עם חברתו החדשה.. {שולטת} נכבדה מהכלוב שעוד לא היה לי העונג לפגוש, עם קבוצת חברים שהביאה איתה, והתמהמה כשעה עד שהישירה אלי מבט שעזר לי להבין שזו היא. בשלב מסויים פנה אלי חתיך לא מוכר ושאל : ״דן??״ . מסתבר שהוא היה שותף של האינדיאנית שגרה מולי באחת הדירות הקודמות בפלורנטין. גם בירושלים אני סלב ועוצרים אותי ברחוב ^_^ .
ההופעה של הלהקה שלפנינו התחילה סופסוף ב2250 ונמשכה קצת פחות משעה. כמו בכל ההופעות בסיבוב הזה, שתיתי רק תה לפני ההופעה, והרגשתי שהמנטה בתה-המנטה שקיבלתי בבר (ומזגתי לעצמי בעודי רוכן מעל הבר בצורה מעוותת לשלוף את הקומקום החשמלי) מרגיע לי קצת את הצריבה בגרון. המאורעות הצפויים היו קצת מלחיצים : הלהקה תסיים לנגן, ואז צריכה לפרק את עצמה ולרדת. בינתיים אנחנו צריכים להרכיב ולעלות, לעשות בלאנס-בזק, ולהתחיל להופיע לפני שהקהל של ההופעה הקודמת עוזב, כדי למקסם חשיפה. ואז צריך גם להופיע ושיהיה יפה ומרגש. וצריך לדאוג שעדי ז. גדול לא יעלם לשירותים כהרגלו ממש כשצריך לעלות.
הכל עבר בשלום פחותויותר ובמהירות, ומצאתי את עצמי על הבמה. בעל המקום, שהיה גם הסאונדמן, הסתבך עם הריברב (האפקט המרחבי שמוסיפים לשירה ולכלים), והמשיך לשחק עם זה גם אחרי שהתחלנו להופיע, מה שגרר בומים בלתי צפויים אך מעניינים לכשעצמם. הסאונד שירה היה חזק וטוב. המקום בנוי כך שמאחורי החלל שבו התקיימה ההופעה יש עוד חלל עם מחיצה שקופה, ושם יש באר ועוד שולחנות וכסאות, ובמתחם ההוא שומעים את ההופעה דרך הרמקולים ששם. מצד שמאל של הבמה יש קיר זכוכית, ומאחוריו הפסאג׳, ושם גם יש שולחנות ושולחן-משחק של כדורגל ותאורה פלורסנטית. המועדון עצמו מעוצב בסגנון רוקיסטי כזה ומעניין.
״ערב טוב ירושלים!!! אנחנו מאוד שמחים להיות כאן.. שמענו המון על העיר הזאת וזה מאוד מרגש להיות כאן סופסוף״.
מה שכן, ובניגוד מוחלט לתל אביב וחיפה, כאן הקהל דיבר בצעקות בלתי פוסקות, מה שהצריך התאמה מסויימת מצדנו, גם בבחירת השירים וגם בביצוע. ראיתי שכן מקשיבים לנו, גם אלו שמדברים (אך זזים לפי הקצב) וגם אלו שלא מדברים, וזו העבודה שלי להתעלם מהצעקות ולבצע במלוא ההתכוונות כאילו יש שקט מוחלט ושמימי. שמחתי שיש קהל זר ושאנחנו מתנסים מולו ונאלצים להתחרות על תשומת הלב.
בשיר השלישי הכרזתי : ״לכל אחד יש חור!@״, מה שגרר הקשבה מוגברת. אנשים זזו איתי בגרוב הנחשי של השיר, ואפילו שזה היה רק עם גיטרה אקוסטית ופסנתר, הרגשתי שאנחנו חזקים, עוצמתיים, וממלאים את החלל בנוכחותנו.
לאט לאט הקהל הצועק יצא החוצה ונשארנו עם הקהל שלנו ועם כאלו שרצו להקשיב. לא חוויתי את זה כדחייה כשאנשים יצאו אל הבר או אל הפלורסנט או הביתה. הם היו שם גם כל ההופעה שלפנינו, ולא הלכו בצורה מתריסה אלא דווקא כמי שאהבו מה ששמעו. והתנחמתי גם בעובדה ששומעים אותנו במתחם של הבר, ויכולתי לראות מדי פעם תגובות למוסיקה גם שם.
כשהצגתי את השיר ״תני לי״ ודיברתי על האלבום החדש ״מלחמת כריות״, היה שם בחור דובר אנגלית וקצת תמהוני בקטע טוב, והיות שהוא רקד והשתתף והגיב, עברתי לדבר באנגלית קצת. "The new album is called Pillow Fight" .. הוא התחכם בשנינה ואמר בקול שיכור : "I Don't want no pedofiles".. 😄 אמרתי למיקרופון, לאט ובדיקציה רהוטה, לטובת מי שלא שמע : ״Pillow fight, not pedofiles". בקטע הצרחות של השיר, התבוננתי על הבלונדינית החטובה שישבה על הבאר מעבר למחיצה, ודמיינתי שאני בתוך כלוב זכוכית ומנסה להגיע אליה בזעקותיי. היא לא הסתובבה, אבל הצרחות יצאו טוב 😄 .
ב״אובססיה״ הבחור השנון רקד כאילו זו מסיבת טראנס, ואז הצטרפו אליו שתי יפהפיות לריקוד, וזה עודד אותי לסיים את השיר הקשה-לביצוע הזה. מבחינת שירה, הצלחתי לשיר די טוב חרף הצינון, וכמעט לא היו לי שבירות, אם כי הפה גילה נטייה מלחיצה להתייבש.
לאור האנרגיות המתגברות החלטנו לקצר עוד את ההופעה ודילגנו ישר ל״שיר הפרה״, שגרר ריקודי מערב-פרוע מהצוות בבר, ואני מעודד מהתגובות אליו בהופעות האחרונות. כבר כמה שאלו אותי איפה אפשר לשמוע אותו... ובכן, בשביל זה יש אלבום חדש :)
בעודנו סוחבים את הקלידים חזרה לכביש אמרתי לתלמידת הפמדום המהממת : ״את רואה? זה החלק הכי טוב בלהיות מוסיקאי״. נפרדנו לשלום מכולם בחיבוקים חמים ואוהבים ונשיקות, וכשבאתי לצאת עצרה אותי צעירה יפה ואמרה שהיה ממש ממש מעולה, והאישה שהיתה לידה ושיחקה בשולחן הכדורגל הסכימה איתה. הודיתי לה, שאלתי אותה לשמה והיא אמרה בחיוך ירושלמי טהור : ״אור״.
כשהרמתי את הקלידים מהמדרכה לאוטו מצאתי מטבע של שקל מתחת לדוכן פיס (סך ההכנסות לאותו הערב).
בדרך חזרה עדי חפר לי על טבעונות מה שעשה לי דודא רצינית לשווארמה. עשינו סיבוב לא קטן בשביל ״שמש״ ברמת גן אבל היה סגור, וגם את זה גילינו רק אחרי שעדי התעקש לחנות קילומטר וחצי משם והלכנו בקור. לא ויתרנו ולעסנו חג׳ כחיל בשלוש לפנות בוקר אל מול הירח שהאיר את הים התיכון הרגוע. אחר כך העלינו את הקלידים חזרה הביתה, והלכתי לקנות ״פסק זמן״ כי רציתי משו מתוק וכי מגיע לי.
התעוררתי חולה לגמרי, נזלת, גרון, חום, והכל. טיפלתי בדברים הדחופים, ועוד נכנסה הקלטה לאחר הצהרים. גם לכתוב את הפוסט הזה היה מהדברים הדחופים, כי אם אני צריך לאבחן את מחלתי - זה קודם כל המון סטרס ועומס חוויתי מצטבר. אבל אני לא זקן מדי לרוקנרול.
תודה לגרופיות הנאמנות שבאו אמש למה שהיה לילה חוויתי, חיובי, וכיפי..
ותודה לכן קוראות נאמנות שהקשבתן לי <3
