מתחת לפרווה

ועכשיו היא הלכה בכעס ובצעקות.

נמאס לי כבר מהדפוסים האלו. נמאס לי כל פעם להיתקע איתה באותם מקומות. נמאס לי מהמובטלות שלה כבר למעלה מחודשיים, נמאס מהרפיון והפסיביות.

ועוד מהבוקר אני עובד, או יותר נכון מנסה לעבוד, כי כל הזמן היו הפרעות ממנה, היא התלבשה על הפון למשלוח פאקסים כך שגם לא יכולתי לקבל שיחות, וכל הזמן היו צפצופים, ולא יכולתי לשבת ליד המחשב להפסקות קצרות במהלך העבודה, וכשכן היה לי פון הייתי צריך לענות במין תנועה אקרובטית כי היא פתחה משרד על השולחן. אני לא יכול לעבוד ככה. אני צריך אווירה של יצירה, לא של מזכירות. קצת שקט, קצת ספייס. הפינה שלי. הפינות שלי. הבית שלי. המרחב הרגשי המוגן. והיא לא מבינה אפילו למה אני מתעצבן. שתזדיין ולא איתי.

מה התועלת בלהיות גבר בשיאו ומוקף בנשים ובעיקר באישה אם אחרי הופעה כמו שהיתה ביום ו' עדיין לא קיבלתי זיון, או סשן, או משו. ודווקא ירדתי לה בהשקעה בשבת, פעמיים. ובלילה היא סישנה בחורה. כנראה שהסיפוק שלי, אפילו הבסיסי, לא ממש חשוב לה. מזל שיש לי ידיים, למרות שגם, לא היה מתי לעשות ביד כי היא כל הפאקינג זמן כאן. כשאני הולך לישון היא באה לישון. כשאני מתעורר היא מתעוררת כמה דקות אחרי, או שממשיכה לישון עוד שעה שעתיים. אפילו לשכב במיטה לבד לרגע ולמתוח איברים זה משאת נפש נחשקת. די. לא יכול יותר. אני מרגיש אותה מוצצת לי את האנרגיה, שותה לי את המיץ, נתלית עלי ומתפשטת כמו גידול סרטני. וזה לא עושה לי טוב בכלל.

הדם שוצף בי ואני בקריזה, ויחד עם זה השרירים שלי כואבים בכל הגוף והכל בי זועק לקצת שקט ומנוחה, שלמרבה הצער לא תתאפשר כי יש לי עוד עבודה עד הלילה, למעשה, עד חמישי בלילה, ואז יש סופ"ש עם קופיקו. (וגם מחר אני מביא אותו לישון וביום חמישי נוסע אליו) והנוכחות שלה כאן ממש לא עזרה לשומדבר מזה. טוב שהלכה.