הנה דוגמא :
אשתי לשעבר, אמו הזונה המזניחנית של קופיקו מתקשרת בערב לשאול אם אני יכול לקחת אותו מחר ב10 בבוקר. אמא שלה (סבתא של קופיקו) צריכה לטפל באמא שלה (סבתא רבה של קופיקו) בבית החולים במשך היום, ולכן לא תוכל לשמור עליו.
אני מסביר לה שאני צריך לעבוד, גם ככה יש לי רק שלושה ימי עבודה בשבוע בגלל הסדרי הראיה. היא אומרת לי לבדוק אם אמא שלי יכולה לשמור עליו. אני מתקשר לאמא שלי, שמתחילה לצרוח עלי שאני צריך להגיד לאשתי לשעבר לתת לה יותר כבוד ולהרעיף עליה מחמאות, ושאני צריך להגיד לקופקיו גם להתנהג אליה יותר יפה, ואז גם משמיעה לי דברי ביקורת על איך שהתנהגתי בזמן שהוא בכה ביום חמישי. זה כל כך מגוחך לקבל מ מ נ ה עצות בנושא הכלה ותמיכה רגשית בילדים, אני בטוח שכל קוראי הבלוג יסכימו שאני זה לא בדיוק פרודוקט של אמהות טובה ושפוייה.
בכל מקרה, אני מתקשר חזרה לאמא של קופיקו, ומציע בעדינות שאולי היא תפסיד יום אחד של עבודה פעם בשבילו. היא כמובן לא מעלה דבר כזה על דעתה, ואז מתקשרת להגיד שהוא יהיה בשעה ארבע בביה"ח קפלן ושאבוא לקחת אותו משם. זה הפיתרון שהיא מצאה, שהוא ילך עם הזקנות לבית החולים ויבלה שם את היום מהבוקר. אני אומר לה שאם כך, אין בעיה, אני אפסיד יום עבודה נוסף, ואבוא לקחת אותו בתשע בבוקר מכפר גבירול, מקום מרבצם של הוריה הפרימיטיביים, שם היא תוקעת אותו למשך כל החופש בלי כמעט לבוא לבקר אפילו.
ואז היא עוד מעיזה להגיד לי בתוכחה "עובדה שזה עבד עליך, איך פתאום אתה יכול לבוא? "
ניתקתי עליה. מה שמנחה אותי בכל ההתעסקות עם החארות הרחובותיים האלה, החל מההורים שלי וכלה במשפחה שלה, זה צמצום נזקים לקופיקו. אני והרגשות שלי לא מצפים אפילו להתבטא או לקבל מענה. חבל שהטילים של נסראללה לא מגיעים עד רחובות. שיפוצצו אותה עד היסוד, כמובן כשקופיקו מיצי ומנטרה לא שם.
לפני 18 שנים. 23 ביולי 2006 בשעה 19:20
