התחלנו.
לפני שהיא חזרה מהעבודה הכנתי כמה דברים, התקלחתי, סידרתי קצת, וסיימתי את העבודה. הזמנתי סיני. כשהיא ניכנסה הושבתי אותה, הבאתי לה דיאט קולה עם קצת וודקה, שאלתי אותה איך היה היום שלה, ואז הסברתי לה שהגיע זמן התשלום עבור ההתנהגות שלה. הסברתי לה ששאלתי את אלוהים מה לעשות איתה ועם הסוררות שלה, ואלוהים ענתה לי שחינוך זה תהליך ארוך.
הפשטתי אותה, הוריתי לה להתפשט ולהתקלח, להתבשם, לעשות קוקיות ולהתאפר. כשסיימה הגיעה הסיני. הושבתי אותה על הרצפה לרגלי, וכל פעם שמתי לה קצת אוכל בצלחת כשהיא מרימה אותה לכיווני. אגרול, שרימפ בקרמל, ספייריב, ואז נודלס ואורז. את השלוש הראשונות היא אכלה בידיים, בשביל הנודלס זרקתי לה צ'ופסטיקס. היא לא יודעת לאכול איתם. אמרתי לה שאו שתסתדר איתם או שתאכל ישירות מהצלחת.
היא ישבה שם רכונה עירומה על הפרקט, ואכלה. "את ממש פרה מור" אמרתי.
אחר כך נתתי לה חמש דקות לנוח, ואז בעודה עומדת, עטפתי אותה ברשת אלומיניום שקניתי בחנות חומרי בניין, כזו כמו גדר תיל, והצמדתי את הרשת עם מאסקינג טייפ עבה אדום. ידייה היו לצידי הגוף, והיא לא יכלה לזוז. נתתי לה סטירות עד שהיתה על סף בכי. הסברתי לה שהיא מרגישה עכשיו את העצבים שלי, עצבים שהיא גרמה לי. ושעכשיו אני מחזיר לה אותם.
איכשהו השכבתי אותה על הספה והספנקתי את שדייה החצופים. הרמתי אותה חזרה, ולימדתי אותה להגיד "תודה בבקשה וסליחה" אחרי שלא אמרה תודה כשגירדתי לה באף לבקשתה כשהייתה קשורה. היא אמרה את זה 20 פעם, בהטעמה ובקול רם.
שיחררתי אותה מהתיל, בחרתי לה בגדים (חצאית סקוטית וגופיה אדומה, בלי תחתונים וחזיה) ושלחתי אותה לקנות סמירנוף במכולת.
היא עוד לא יודעת מה מחכה לה בהמשך...
לפני 19 שנים. יום רביעי, 26 ביולי 2006 בשעה 15:44