כואב לי הכוס.
אני לא מסוגל לגעת בה או שתגע בי. אני כועס עליה, מאוכזב ממנה. אני לא מסוגל אפילו להעניש אותה בצורה בדסמית. בשביל זה צריך איזשהו רוגע, משיכה, רצון לענג. אחרת זה סתם להיות בעל מכה. זה לא המקום שממנו צומחת השליטה שלי. על להישלט על ידה בכלל אין מה לדבר. קשה לי לראות את זה קורה. אני לא מעריץ, לא אוהד, לא רוצה. והרעב רק הולך ומעמיק. כמעט שבוע ללא סקס, ללא מגע. כמעט שבוע של ריב וריחוק בלי שיהיה מתי אפילו לנסות להתחיל להשלים. להיות עם (חברה) ולהרגיש בלי.
ישנתי על הספה. ההתהפכויות שלה במיטה מעצבנות אותי. גם ככה קשה לי להירדם. אפילו לא פרסתי סדין, ישנתי על הויניל האדום כמו זונה נרקומנית בסוף ליל עבודה. יש לי בכי עצור שהייתי שמח אם היה יוצא כבר. כשאני שוכב במיטה נפלטות לי יבבות ואנחות קטנות, לא רצוניות. קולות של גור חולה.
אני לא רוצה להיפרד. עוד לא, בכל מקרה. היא התחילה לעבוד אתמול, ואני רוצה לתת לשינוי זמן ומקום להתהוות. זו היתה תקופה משברית ולא נורמלית מבחינתה, החודשיים האחרונים, השחרור מהצבא, המובטלות וחיפוש העבודה. אני רוצה לראות איך יהיה עכשיו. אבל קודם נצטרך להשלים איכשהו, ולהתחיל לתפוס אזימוט חיובי. אין לי מושג איך לעשות את זה. ואין לי אשליות שהיא תמצא את הדרך.
לפני 18 שנים. 26 ביולי 2006 בשעה 8:20
