אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!
אוף, מהבוקר התחושה המעצבנת הזו, הכאב והריק בבטן, חוסר המרץ ומנג חוסר המנוחה והסבלנות, החרמנות, הגעגוע, הכעס, העלבון, המוזנחות, חוסר האמון והשקט.
המשכנו להתכתב בהודעות מהבוקר, דברי טעם, אבל זה תקוע. היא אמרה שהיא רוצה לבוא ולסשן אותי ופירטה מה הייתה רוצה לעשות. כתבה גם שהיא גילתה שהיא מתביישת להגיד לי דברים כאלה.
לי.
אניווי עניתי לה שזה מאוד יפה ומחרמן, אבל אני מרגיש חלש מכדי להיכנע ויש לי מעצור.
כך או אחרת השבת מתבזבזת לה לאיטה, שבוע הבא אני נוסע לרחובות חמש פעמים, כולל בסופ"ש וכל תחילת השבוע לפחות תהיה עבודה גם בערב . אני מתחרפן לאיטי כאן, אכלתי רק קרקרים, אתמול גם אכלתי אוכל שואה (סרדינים מקופסא ופסטה מבושלת עם קטשופ) , אין לי תאבון, אין לי כוח, אין לי חשק, אין לי מרץ, אפילו לגרור את עצמי למקלחת או להתגלח או לנקות פה קצת את הג'יפה. בא לי לבכות אבל אני לא מצליח. בא לי להוציא אגרסיות אבל אין לי איך וגם אין לי כוח.
לפני 19 שנים. יום שבת, 2 בספטמבר 2006 בשעה 9:20