העיקר להאשים אותי.
אתמול לפני שביקשתי ממנה ללכת, בצהריים, היא אמרה לי שאני לא מדבר איתה על הרגשות שלי וחזרה על זה כמה פעמים וצעקה. אחר כך כשדיברנו בהודעות אדומות בלילה התברר שבכלל היא זו שלא מדברת על הרגשות שלה. בניגוד למה שחלק מכן חושבות עלי, אני לא סתם מחפש ריגושים בדמות מריבות, אני לא כזה קשה לסיפוק, ואני גם לא כזה קשה להסתדר איתו. אני כן ססמוגרף רגיש, ואיכשהו, עם כל בנות הזוג שלי זה תמיד התפקיד שלי להצביע על בעיות כשהן מתהוות ולא סתם להחליק ולשקוע.
כשהייתי בכיתה ז' ביתה הספר דרש שאלך לפסיכולוג לאור התנהגותי. הפסיכולוג ביקש שאבוא עם המשפחה, ולאחר כמה פגישות אמר שאני הכי נורמאלי בכל המשפחה הזו, כי אני מבטא את הבעיות, והם כולם מתנהגים כאילו הכל בסדר.
אניווי, ביליתי ערב שקט, ראיתי לראשונה את ונילה סקיי בטיוי בערוץ 10 והמוטיב שם של ה"חמוץ והמתוק" דיבר אלי ועשה לי מצברוח סלחני. החלפנו די הרבה הודעות אדומות כאשר היא כותבת לי הרבה דברים שלא אמרה לי מעולם, ושצברה לאורך די הרבה זמן. הודתה שהסתגרה, שהזניחה. היה לי קצת קשה להירדם, לא מצאתי תנוחה נוחה אפילו שכל השמיכות והכריות עמדו לרשותי.
עכשיו קמתי, אבל עוד בא לי להמשיך לישון, אין לי כוח לנקות, החשק לחיות עוד לא שב אלי.
לפני 18 שנים. 2 בספטמבר 2006 בשעה 7:14
