היום אני מרגיש יותר טוב. קמתי בבוקר, הלכתי למגרש לזרוק קצת לסל, והתחלתי לעבוד. עדיין יש משו משברי בהרגשה. 'למה בעצם?' אני שואל את עצמי, הרי הכל פחות או יותר פלוס מינוס בלי עין הרע בסדר. חוץ מהתחושה עצמה, כמובן. זו כנראה באמת התקופה, וייתכן גם ש'החיים על סף תהום' מייצרים את התחושה הזו. אני מרגיש אותה מכונסת יותר ומתרחקת בימים האחרונים. כנראה שהיא צריכה מכות.
אמש נזכרתי שחברה אנושית זה משו שיכול להיות גם נחמד, והייתי שמח לארח ולהתארח יותר, לייצר הרפתקאות, להחליף השקפות ונוזלי גוף... ולא לעמוד כל ערב פנוי מול שתיקה עגמומית ולדעת שאם לא תבוא יוזמה ממני היא לא תבוא משומקום. קן הציפורים ידע ימים הרבה יותר עשירים באקשן, וזה כבר יותר מדי זמן מרגיש כאן כמו אוף-סיזן.
להתחדש או למות, אלו האופציות. מדי יום ביומו. לצמוח או לקמול. הקם לאורגייתך השקם לאורגייתו.
שרית הדיג'איית אמרה לי אתמול משו שאבא שלה היה אומר לה : "את רואה אנשים הולכים עם צידניות ברחוב? את יודעת למה לא? כי החיים זה לא פיקניק! "
בכל מקרה וכאמור, היום אני מרגיש יותר טוב, ועכשיו אני חוזר לעבוד.
לפני 18 שנים. 13 בספטמבר 2006 בשעה 9:20
