מתחת לפרווה

חזרתי הרגע מהגנון. לפני שיצאתי נתתי לעמוס נשיקה על הלחי. נשיקת תודה.

בזמן שעבדתי עם הלקוח תהום ניקרה מול הטיוי, וכשהייתי לקראת סיום התנצחנו קצת והטחתי בה שלא עשתה כלום למעני ביום הזה, שהרגשתי כל כך רע. בהתחלה היא תקפה בחזרה, ואחר כך היתה יותר אפולוגטית. אמרה שהיא לא רוצה ללכת לגנון ושאלך לבד. בהתחלה זה הציק לי, כי באמת רציתי ללכת איתה, ואולי לעשות סשן או משו, וגם עדיין הרגשתי רע מאוד, אבל אז החלטתי ליישם את העצה שנתתי לscarlettemptress בבלוג שלה, לאחוז בכד החיים ולשתות עד רוויה, ולגנוב כמה שיותר הנאה (בשיניים!) בכל רגע נתון, שהרי זמננו מוגבל.

הלכתי ברגל לגנון, לראשונה מזה זמן רב. איך שנכנסתי הצביעה עלי יפהפייה בלתי מוכרת ואמרה "דן!" שנייה של מצמוץ וזיהיתי את המיוחדת, שהייתה בדרכה החוצה. החלפנו חיבוק מעודד.
הצלחתי להדחיק את הרפלקס ללכת אחרי עשר דקות, ואחרי שני שוטים של סאת'רן קומפורט הרגשתי הרבה יותר טוב. ראיתי את המלאכית השחורה מסשנת מישו והייתי גאה בבת טיפוחי. שרית הדיג'יאית חטפה השראה ושמה דארק אייטיז, ועד מהרה התפתחו ריקודים מושחטים על הרחבה, בהשתתפותי ובעידודי, כמובן ( :

שיא הערב היה הכרות עם פרנקי היפהפייה והעדינה... דיברנו, ואז רקדנו על הרחבה עד שהיא היתה צריכה ללכת. המשכתי לעופף בין הפרחים, עד שכבר היה לקראת שלוש והלכתי, כאשר בדרך מציע לי טרמפ בחור מיסתורי שמכיר אותי אבל לא רוצה להזדהות. נסעתי איתו עד סלמה, ומשם המשכתי לפסוע באופן שורף קלוריות, עד הבית.