מתחת לפרווה

הייתי שמח לכתוב פוסט נוגה על אווירת החג הקסומה ועל האופטימיות הקוסמית שממלאה אותי לקראת השנה החדשה, אבל אף פעם לא הייתי שקרן טוב. אתמול בערב כשחזרתי מרחובות תהום היתה בעיצומם של חיפושי זרג, וכשהלכה לכמה דקות מהמחשב ומישו שלח לה את המסנג'ר שלו, הוספתי אותו לרשימת אנשי הקשר שלה ובאתי לענות לו שהיא הוסיפה אותו, רק שאז היא צרחה עלי ממש בגסות שהיא רוצה לענות בעצמה. לא הייתה לי שום כוונה רעה, ונעלבתי מן התוקפנות. אחר כך הגיעו הלקוחות שלי ועבדתי עד חצות בסשן הקלטת שירה מאתגר ומייגע. הבוקר היא נסעה לנס ציונה, ובלילה יש לי 'דייט' עם אמי ואחותי השנואות באולם הנשפים של מלון הילטון לארוחת חג המונית. הייתי מעדיף לעבור עקירת שיני בינה.

קופיקו לא איתי החג הזה, ובכלל נוצר בלאגן בסדר החגים עקב העובדה שאימו הזונה המזניחנית עושה ככל העולה על רוחה, וכזכור מנעה ממני לקחת אותו בפסח האחרון למרות שזה היה חג שלי. אני שונא את החגים. כנראה שגם השמיים בתל אביב לא מודעים לענן האפור והמטפטף שמופיע בתחזית מזג האוויר, והשמש קופחת כאן כרגיל. גם התחושה האפופה והעייפה במוחי נותרת ללא שינוי ניכר.

היו לי דווקא ניצנים של אופטימיות, כאשר אתמול היה אצלי לקוח חדש לפגישה ראשונה, והשמעתי לו שירים שלי, מהשירים שכתבתי בשנתיים האחרונות. הם עדיין בגירסת דמו, חיכיתי למחשב החדש בשביל לעשות מהם מאסטרים, ועכשיו זה הזמן. ביאס אותי, בצורה חיובית ומעוררת מוטיבציה, להשמיע את הדמואים. אחר כך ברחובות קניתי לקופיקו רולרבליידס, ועשינו דרך ארוכה כאשר הוא מתגלגל עליהם בקושי ואני מחזיק בו ותומך בו. הוא נראה חמוד להפליא עם הקסדה והמגינים, הזיע כמו מטורף, אבל בכל זאת לא רצה להוריד אותם ממנו גם אחרי נפילות רבות. כשיצאנו מהחנות הוא לא אמר 'תודה' או משו, ועשיתי החלטה מודעת לא לשאול אותו 'מה אומרים?!' בטון פולני כפי שאמי הייתה שואלת אותי. זה היה כיף מאוד לקבל את התודה+נשיקה שלו בהמשך הדרך, כאשר היא באה מיוזמתו, ועוד אחת מאוחר יותר. גם סיימתי לקרוא לו את הספר המעולה שלקחנו בהמלצת הספרנית, שנינו היינו על סף דמעות בסוף, והלכנו לספריה להחזיר ולקחת ספרים חדשים. הספרנית שמחה לשמוע שנהננו. אני מרגיש (והיא גם אמרה) שאני עושה את הדבר הנכון בחשיפה שלו לקריאה. פשוט להקריא לו, להראות לו שספרים יכולים להיות מרגשים וממלאים. בסופו של דבר הוא ירצה לקרוא לבד.

גם בעבודה בלילה, הרגשתי עד כמה התבגרתי והתמקצעתי. הזמר הביא איתו זמרת ותיקה ומפורסמת, שתעשה קולות ובעיקר תהיה נוכחת בהקלטת השירה. זו היתה טעות מצדו, שכן גם ככה הוא היא לחוץ, עצם נוכחותה תרמה ללחץ, והיא מצדה עשתה כל טעות אפשרית בהדרכה שלו. הדרכת זמרים זה קצת כמו סשן שליטה, ואני ממש מעולה בלשחרר את הזמרים, להביא אותם למצב שהם לא חושבים ורק מתמסרים לשירה, לתקן את הטעויות בצורה נקודתית ואפקטיבית, ולהוציא שירה מרגשת, נקייה, ומיוחדת. אבל כאמור, היא השתלטה על המצב, והוא הלך והתיש את עצמו בטייקים מכאניים וגרועים. עבדתי כבר עם הזמרת הזו לפני כמה שנים, אז הייתי נרגש ונפעם מגודל המעמד.... חיכיתי שיגמר לו הכוח, ואז הצעתי שנקליט את קולות הרקע של הזמרת, ומקסימום אם עוד יהיה לו כוח ננסה להקליט אותו שוב בסוף. הוצאתי ממנה שירה נחמדה באויירה סוחפת, אפשר לדמיין רק איך היא היתה מגיבה אילו הייתי מדריך אותה כפי שהיא הדריכה אותו... והוא מצדו כבר הבין לבד שלהקלטת השירה הבאה כדאי שיבוא לבד. הנקודה היא שהצלחתי להשיג בדיוק את מה שרציתי, תוך ריסון האגו, ובלי לריב ולהתעצבן, ובסוף עוד קיבלתי את ההזדמנות להגיד להם בדיוק מה אני חושב (בצורה ממותנת מעט, אבל בהחלט ישירה) . לסיום שרתי להם עם הגיטרה את 'קצה המסלול' והיא מאוד התלהבה. היא יפה מאוד, הזמרת הזו. נראית דומית....

אז כאמור, היו סיבות לאופטימיות, אבל הן נבלעו בעלבון שספגתי מתהום, וגם באופן כללי באינרציה הזו של החג, ריח הבדידות שעולה ממנו, הגעגועים לאנשים שהיו בחיי ואינם, הילדות שעברה כבר כל כך מזמן, והרוח הקלה שמנשבת כמו כל שנה בתקופה הזו, ונושאת איתה בעיקר זכרונות עצובים.