חלומות רעים מאוד היו לי בלילה. כשהמשפחה שלי מופיעה בחלומות זה אף פעם לא טוב, וכל הלילה עסקתי בהתמודדות עם בעיות מסוגים שונים ואף אחד לא הבין אותי. קמתי לבית ריק קר ומסודר, תהום כבר יצאה לעבודה, בחוץ אפור, ובתוכי בלאגן ריגשי.
סיימתי במהלך השבוע שעבר את כל זנבות העבודה שנשארו לי. היום פשוט אין לי עבודה. זה לא בלתי נורמאלי אצל עצמאים ועוד יותר אצל אמנים, היו כבר הרבה תקופות כאלו ותמיד מתישהו מתחיל מבול של עבודה. העניין הוא שהזמן הפנוי הזה דווקא מתבקש לצורך קידום הקריירה האישית, מה שגרם לי לעמוד מול המראה ולשאול אותי איפה אני, לאן נעלמתי.
לא כתבתי שיר חדש 10 חודשים. ההופעה האחרונה (והמאוד מוצלחת) היתה כבר לפני 4 וחצי חודשים. 7 שירים שכתבתי בשנתיים האחרונות מחכים להפוך למאסטרים. לא הוצאתי כלום לרדיו כבר למעלה משנתיים. מעבר להכל, אני מקשיב לסקיצות מהשנתיים האחרונות ותוהה לאן נעלמה עכשיו האנרגיה שלי, המהות האמנותית, היצר הגועש. האם זה הקשר ששואב אותי פנימה? האם אני עצלן מדי, או פשוט לא חרוץ מספיק בשביל להרים את הדבר הזה? למה אני מחכה, בעצם?
נדמה שפעם הרוח נשבה בי חזק בהרבה. נדמה שפעם היתה לדברים משמעות רבה יותר, עמוקה יותר. נדמה שפעם היתה לי הרבה יותר אמונה בעצמי, בדרכי, ביכולותי, בחלומותי. אוף, כל כך נמאס לי מעצמי ומהכבדות הזו, מהזיקנה, כן, זיקנה שאני מרגיש שמשתלטת עלי. אז אני אומר לעצמי, אוקיי, הדרך היחידה לצאת מזה היא בעשייה, בצעד אחד, שאחריו יבוא עוד אחד, ושאחריו יבואו עוד הרבה. אבל אני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל, ואני מרגיש שמה שלא אעשה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. והחוסר חשק הזה, כל הזמן אין לי חשק...
מה שבטוח זה שהדבר הגרוע ביותר שאני יכול לעשות זה לשבת ולחשוב על זה. הולכת ומתגבשת הכרה עקבית, שאני לא מרוצה מהחיים שלי כפי שהם נראים ברגע זה. לא מרוצה מספיק, כלומר. יש בהחלט דברים שאני מרוצה מהם ובסיס לא רע. אז אני צריך לאתר בדיוק ממה אני לא מרוצה ולמצוא את הדרכים לשנות. הכוח יגיע כתוצאה מהשינויים.
לפני 18 שנים. 29 באוקטובר 2006 בשעה 8:16
