בטוב לבי ביין ובנצחון היפה של מכבי תל אביב... וול...
הייתי שמח להיות עכשיו מעורטל ומשומן בחדר ההלבשה של מכבי ולהעניק מחסדי לשחקנים החמודים. כל הכבוד להם, באמת, מתאמצים, מזיעים...במצבי רק מלהסתכל עליהם אני מתעייף. ניקולה וויצ'יץ נראה לי בהחלט ראוי להתמסרות שלי, שלא לדבר על יסאיטיס. גם הכושים יכולים להצטרף, גם אלו שעל הספסל. והמאמן גם חמוד אבל הוא נראה לי דום מסוכן.
אוי, חיי המין שלי. זה כמו עולם הפנטזיה ב'הסיפור שאינו נגמר' ממש לפני הסוף, כשהכל הרוס ורק כמה איים קטנים צפים בחלל השחור והריק. תהום הלכה לבקר את אישתה מיצי, ואני מתלבט אם לפתוח את הבקבוק השני. זה קודם כל פיזי, רע לי פיזית עם עצמי, גם בגלל השמנה ובעיקר בגלל השפעת, וכבר איזה זמן יש התדרדרות בכמות ואיכות תשומת הלב שאני מקבל מהעולם. הצלחות, שיאים וחיזוקים מביאים עוד מהם, והיעדרם היחסי מוביל להיעלמותם הכמעט מוחלטת. יוצא שאני חסר ביטחון, מתחפר, מתעייף... חי מאחורי הקלעים, מרגיש מאחורי הקלעים. מתחת לקלעים, למעשה. מה זה קלעים בכלל? מילה מוזרה.
אמונה. היום בדרך לרחובות האזין הנהג לתחנה דתית. כל הדרך היתה דרשה של מישו, שבא הוא טוען שהקשיים והייסורים שאנחנו חווים נועדו לחזק אותנו, ועלינו להודות עליהם. הוא אמר שבבסיס האמונה עומדת ההנחה שהכל לטובה, כי הכל מגיע מאלוהים. (משום מה הוא כל הזמן התייחס לאלוהים בלשון זכר) . אני נוטה לקבל את הנחת היסוד הזו, ולכן ניסיתי להתעלם מהסגנון המקומם של הדברים ולהתייחס רק למשמעות. אז וול, נכון. הלוואי ויכולתי להאמין יותר ולראות גם את הקושי באור חיובי. אני בנאדם מאמין, הרי, אבל לאחרונה באמת התחלנתי. הפסקתי להיות סאב... כשתהום באה לשחק לי בפטמות אני מעיף לה את היד... נהייתי דום, וזה כאילו נעים, אבל... לא טוב לי. *נווט טו סלף*---לא להעיף לה את היד בפעם הבאה.
לפני 18 שנים. 16 בנובמבר 2006 בשעה 21:01
