אתמול בלילה כשהתקשרתי לתהום, כמה פעמים במהלך הערב, כל פעם קיבלתי את ההרגשה שאני מפריע לה. כנראה שבאמת הפרעתי, כי הבוקר קראתי שהיא היתה בערב מיני רומנטי עם מיצי והמאסטר שלה. הלילה היא הולכת למסיבה, ואני נשאר עם קופיקו. כתבתי לה הודעה שאני מעדיף שלא תהיה פה בסופ"ש בכלל. במילא היא בעיסוקים עד היום אחרי הצהריים ואז מסיבה בלילה ואז היא ודאי היתה חוזרת שיכורה בשש בבוקר, וישנה כל היום. לא קיבלתי ממנה שום תגובה על בקשתי. היא קיבלה את זה לגמרי, אולי אפילו בשמחה והקלה. הדבר היחיד שהדאיג אותה ושגרם לה להתקשר בבוקר זה שאוציא בשבילה את הנעליים מהסנדלר.
אולי זה נגמר. אני מרגיש שהיא לא אוהבת אותי, לא כבעבר. כבר כמה שבועות שהסקס רופף, לא קיבלתי חיזוקים חיוביים ממנה (או יוזמות או משו) והביטחון שלי התערער. בתקופה שהיא שלטה היא לא ניצלה את זה והיה מעפן, ובתקופה שאני שלטתי ההתמסרות שלה היתה חלקית ומכאנית. אני מרגיש בלתי אהוב, בלתי מוערך, אפשר לומר אפילו בלתי רצוי. אני מרגיש שהיא איתי קודם כל בגלל שהיא אוהבת לגור כאן, בתל אביב, בפלורנטין. היא אוהבת את החיים כאן, את המתנות, את החופש, את האוכל, את היוזמות. נוח לה. ושאת היחס שהיא נותנת לי היא נותנת כסוג של מחוייבות, של 'שכר דירה'.
היא לא ניסתה לדבר איתי, היא פשוט מתרחקת לה, ולא נראה שמפריע לה בכלל המצב החדש הזה שנוצר איתי ביממה האחרונה. ולי זה דווקא כן מפריע, מאוד מפריע. בכלל, אני לא אדם קנאי בזוגיות, אבל בשבוע האחרון התחילו להופיע אצלי תסמינים של קנאה וחרדה זוגית. הרגשתי שהיא בוגדת בי, או עשויה לבגוד, או רוצה לבגוד. וזה לא אופייני לי. ההסבר היחיד שאני מוצא, הוא שאני מרגיש שמעמדי בליבה מתערער. אני לא מרגיש אהוב ומס' 1. אני מרגיש כמו האישה הקטנה בבית, או כמו הבעל הונילי שאשתו חורשת את הכלוב. וזה לא נעים לי בכלל.
אולי זה נגמר, אולי הגיעה העת לפתוח את החלונות ולתת לסופה לעשות את נזקיה, ואז לשקם את ההריסות. שתלך להתרגל עם פרייאר אחר. הו, הכאב המוכר הזה, של הרגע בו האהבה עומדת בסימן שלה, הרגע שבו אתה כבר לא הדבר החשוב בשבילה. הרגע בו אתה הופך מגבר מסודר וזוגי לזאב בודד שמילל בלילות אל הירח.
לפני 18 שנים. 17 בנובמבר 2006 בשעה 11:16
