זה מרגיש שזה הולך לקראת פיצוץ.
היא מאוד עסוקה היום, ועוד לא מצאה זמן לדבר איתי ולא יודעת מתי יהיה לה זמן. יש לה אזכרה של סבא וקודם היא היתה עסוקה בלצבוע לעצמה את השיער. אני לא יודע מה עובר עליה, היא לא משתפת אותי, אני רק יכול לתאר לעצמי שזה הצטבר לה איזה זמן, זמן שבו לא שיתפה אותי גם כן.
נמאס לי, אני מרגיש ממנה וייב מאוד אינסטרומנטלי. לא נראה לי שממש איכפת לה איך אני מרגיש.
אני בונה עם קופיקו מודל ספינה. קנינו דבק מגע, ואספנו חתיכות עצים מחצרות הנגריות בקצה השכונה. הוא הינדס את הסירה, ועכשיו אנחנו מחכים שהדבק שמרחתי בכישרון יתייבש כדי שנוכל להציב את החתיכות במקומן המיועד. גם סידרתי את הבית ועשיתי כביסה וכלים ואבק ושאבתי, ועשינו קניות כאשר קופיקו כתב את הרשימה והיה אחראי ליישומה המלא.
אצל הירקן פגשתי את נדב, חברי הטוב מגיל 15, שאותו לא פגשתי ועימו לא דיברתי משו כמו חצי שנה כבר. היה מרגש עבורי, אמרתי לו שאני מתגעגע ושאני לא מתקשר כי הבנתי שהוא לא רוצה שאני אתקשר. הוא אישר שזה אכן המצב (לפחות ההתלבטות הזו נחסכה ממני... כל הזמן חשבתי שאולי הוא מחכה שאני אתקשר) ואמר שמתישו נדבר ושהוא עוקב אחרי הבלוג. רציתי לחבק אותו, אבל אני זוכר כמה הוא שונא חיבוקים. הו וול, כפי שאמרתי אתמול בלילה למישי מאוד תקשורתית ומגניבה עימה החלפתי הודעות אדומות : "העיקר שאני יודע שאני שפוי ושזה היקום שתובעני ומטורף"....
הופ, הגיע הזמן להדביק את הסירה.
לפני 18 שנים. 17 בנובמבר 2006 בשעה 14:54
