לפני 20 שנים. יום שישי, 17 בנובמבר 2006 בשעה 13:34
אני יודע שאני אוהב אותה, שיש לי רגשות עמוקים וחזקים אליה. שאני קשור אליה, ושאיכפת לי מאוד. אני גם יודע שאף אחד מאיתנו לא מאושר כבר כמה חודשים, ונסיון העבר שלי זועק לי 'הנה זה בא'. בלי רצון, אני מוצא את עצמי מכין את לבי לפגיעה, ואת רוחי לפרידה. אני חייב לדבר איתה, היא נעלמה, ומעבר להכל אני חייב לדעת איפה אני עומד. או שאולי אני צריך להחליט חד צדדית וזהו. אם היא יודעת שאני בוער ופשוט משאירה אותי לבעור, זה כנראה אומר הכל.
אני כבר ילד גדול ויודע שכל מצב טומן בחובו פלוסים ומינוסים. גם זוגיות, וגם היעדרה.
קופיקו העמיד שני קרשים קטנים ועשה מהם דלפק, מאחוריו העמיד בובות קטנות של חמורים, סוסים, ועוד יצורים מפלסטיק. בצד השני הוא הניח משטח ועליו פרס חתיכות קטנות של נקניק. זו המסעדה של קופיקו, הוא הכין גם תפריטים על בריסטול, והוא מגיש לחיות מהעבר השני של הדלפק.
הפטישים בראש שלי הולמים מהבוקר ללא הפוגה. אני מנסה לעשות סדר בבלאגן הרגשי, להבין מה לעזאזל קרה וקורה ועומד לקרות. הזמן עובר נורא לאט, כל דקה מרגישה כמו שלוש, וכשקופיקו משתתק לרגע השקט מתחיל לרעום.