מתחת לפרווה

דיברנו.

שאלתי אותה מה עושים. היא שתקה ואמרה רק שהיא לא יודעת מה להגיד.

אמרתי שאם כך אני לא רואה מוצא אחר מלהיפרד כרגע.

בכיתי. גם היא.

המשכנו לדבר. נאמר כבר הכל.

אני מרגיש כמו ילד רחוב. נאלץ לנטוש ולהינטש. אני מרגיש את הלב שלי מתפקע ואת הדמעות מבצבצות ואת הבכי עולה במעלה הגרון ומעוות את השפתיים. אני מרגיש את העוררות המוגזמת הזו, את צעקת הקירות, ואני עדיין בראש לא יכול לעכל פרידה, על משמעותיה. אני יכול לראות את עצמי מוביל לפרידה, כאשר אני נותן לאזור הרציונלי במוח לביים, ולהפיק, ולגרום לזה לקרות. אני יכול לראות את החלק האמוציונאלי שלי מתרסק על קרקע סלעית קשה ועדיין דוחף לפרידה, דרך הדמעות, דרך הכאב, דרך המצוקה וחוסר האונים. אבל ממש את הפרידה על השלכותיה לעכל, זה אני עוד לא מסוגל.

היא הלכה להתקלח.

אני מרגיש כמו עלה נידף ברוח. חלש. חלש מאוד. הייתי עושה פאסט-פוורד על הקטע הזה, או הולך לשירותים ולמקרר, אבל אני הכוכב של הסרט הזה, לא הצופה. עצוב לי, וקשה לי, ושיגמר כבר.