'איך רואים עליך שאתה עייף ולא מרגיש טוב...שאתה רוצה כבר הביתה...' אמר לי קופיקו כשהיינו בדרך לבית אמו לקראת שמונה בערב. אני ער מלפני שש בבוקר, עבר עלי יום קשה ובודד, ועדיין, עמדתי במחויבויות שלי, עשיתי סידורים, קניתי נרות, הוצאתי בשביל תהום את הסנדלים הקינקיות שהיא השאירה אצל הסנדלר, נסעתי לרחובות ובחזרה בשעת העומס עם מיליון פקקים, והעברתי את השעות הנדרשות עם קופיקו ואמא שלי בסבלנות ובשליטה עצמית, ולא נשברתי גם כשהיא שאלה אותי 'מה שלום מור' ועניתי שבסדר. פאק מי לפתוח איתה עכשיו את הנושא הזה. במונית חזרה כבר כמעט נשברתי, עם הפקקים והעצירות, וממש דגדג לי ברגליים לבעוט. כמהתי הביתה, לשקט, לפרטיות, לכלוב, ליין.
זה קשה. כבשתי את הדחף להתקשר אליה או לשלוח לה הודעה. אני רואה את הניק שלה והלב עוצר לרגע, אני מרפרש באובססיביות לראות אם פירסמה משו, ואם לפתע עולה האייקון של ג'סיקה רביט הלב צונח ישר לבטן ואני מקיש עליו בהתרגשות וחרדה. אני מסביר לעצמי, שאין לי מושג איפה היא ומה היא עושה, וזה בסדר. אני מטיף לעצמי שמה שחשוב עכשיו זה מה אני עושה. אבל עדיין, המונית שירות עוברת בנס ציונה ואני סורק במבטי, אולי אראה אותה. העברתי את הסרט שצילמנו אתמול למחשב ועשיתי ביד. עשיתי עוד איזה פעמיים שלוש, וכמובן שבכולן חשבתי עליה, עד שלבסוף הרגשתי שאמנם עומד לי אבל אני כבר לא יכול לגמור יותר.
אני עייף אבל לא יכול לישון, וממילא מתעורר אחרי מעט מדי שעות גם כשאני כן נרדם. כנראה שאלך לגנון אחר כך, למסיבת ה4 שנים, בתקווה שהפעם אף דומית לא תתקוף אותי. (עדיין כואבות לי השריטות בגב מיום שלישי) . סוף השבוע בפתח, כמו מדבר בלילה.
לפני 17 שנים. 23 בנובמבר 2006 בשעה 20:13
