התעוררתי בחמש וחצי. ראיתי שעוד אין אור בחוץ, ואמרתי לעצמי 'אוף עוד אין אור בחוץ'. גם לפני השינה דיברתי עם עצמי קצת בשביל להירדם...אמרתי בלב 'לילה טוב נושי' וחיבקתי את הכרית.
אז קמתי והלכתי לשירותים, רק שאז תקף אותי פרץ רעידות מטורף מהקור... הייתי עם גופיה וטרנינג ויחף, ופשוט התחלתי לרעוד כמו רוקט פוקט עם בטרייה חדשה. בקושי הצלחתי להגיע לארון להוציא סווטשרט. לבשתי כפפות וחבשתי כובע צמר. גרבתי גרביים. השתעלתי.
לבד.
אני זוכר שברווקותי הקודמת, בשנה בין האקסית לתהום, דווקא למדתי לאהוב את הלבד, ולהסתדר איתו. קיטרתי הרבה, אבל בסופו של דבר התרגלתי והתמכרתי למרחב, ומצאתי את הדרך לחיות עם עצמי, לפנק את עצמי, לדאוג לעצמי. סך הכל אני אחד האנשים האהובים עלי ביותר.
אבל עכשיו זה עוד טרי, ואני מוצא את עצמי מקליד בשקט, כאילו בשביל לא להעיר את נושי שעדיין ישנה בחדר השינה. כאילו דרוך לרגע שהיא תפתח את הדלת, שערה פרוע ומבטה חולמני, שדייה כלחמניות טריות של בוקר, ותגיד 'בוקר טוב מאמי..אתה ער כבר הרבה?' . ואז אני אסיים לכתוב בזמן שהיא תצחצח שיניים ואקום מהמחשב והיא תתיישב ותקרא מה כתבתי, ואני אשאל אותה אם היא רוצה קפה.
עכשיו פתאום עולה לי בכי... אני אצטרך להסתגל לזה. אין דרך אחרת, ואין גם דרך לעקוף. הזמן יעשה את שלו, וזה יהיה מהיר יותר אם אני לא אברח מההתמודדות. אבל פאק-זה נראה כל כך רחוק עכשיו. ממש קשה לי לדמיין את עצמי עובד, למשל. תמיד הייתי מחשב את זמני העבודה לפי מתי תהום תחזור מהעבודה שלה. שעת החזרה שלה היוותה דדליין, ועבדתי במרץ ובתחושה של שליחות. עכשיו הזמן פתוח לרווחה, אין למה לצפות, וזה נראה לי מוזר להתיישב באולפן ולעבוד. קשה לי להסביר את זה אפילו.
לתכנן הלאה? לחשוב על דרכים פרודוקטיביות להיבנות, להציב מטרות? אני חושש שאני עדיין מנסה לבצע בהצלחה את המטרה הראשונה, שהיא לשרוד עוד יום בלי להיחנק, בלי להתבקע. יום? אני תוהה איך שורדים את השעה הבאה.
שש בבוקר. הכל שקט מסביבי, ובתוכי רעש גדול.
את השיר הזה כתבתי לפני שנתיים, אבל הוא מרגיש מאוד אקטואלי גם הבוקר. זו עדיין סקיצה, אבל בימים אלו אסיים את הגירסא הסופית שלו ואוציא לרדיו, בעזרת השם שתתן לי כוח אמן :
http://stage.co.il/Stories/527098
לפני 17 שנים. 23 בנובמבר 2006 בשעה 4:47
