אחרי שהורדנו את הארגזים לטרנטה התיישבנו לדבר, ודיברנו כפי שלא דיברנו הרבה זמן, אולי אפילו מעולם. נהיינו רעבים והיא הזמינה אותי למנטה ריי. היה ערב נעים ובהיר, וישבנו בחוץ, ליד הים, יפו ברקע, פירות ים על השולחן, ודיברנו בפתיחות, בבגרות... היא הפתיעה אותי בעומק ההבנה שלה.
הסכמנו שלמרות שאנחנו אוהבים מאוד, אנחנו לא יכולים להמשיך עכשיו להיות ביחד. יש לנו דרך לעבור לחוד. הסכמנו גם שזה לא סוף פסוק, ואם נאמר עוד חצי שנה, אחרי שנעבור כל אחד את התהליכים הנדרשים, נרצה לחזור, אז נוכל לעשות את זה ממקום אמיתי ועוצמתי ולא רק מפחד הכאב הבדידות והאובדן. הסכמנו שאם הקשר בינינו באמת חשוב לנו, אז אסור לנו לחזור עכשיו.
דיברנו גם על זה שאנחנו לא רוצים שהפעילות המינית/רומנטית של כל אחד מאיתנו בנפרד תהפוך למלחמת בלוגים או לתחרות פגיעה וקנאה. ברור ששנינו מקנאים זה לזה, וברור גם שלא נפסיק להתעדכן בחיים אחד של השני. אמרתי לה, אני רוצה לראות אותך שמחה ומאושרת, וצומחת, ומתפתחת, וחווה חוויות מרגשות, אבל לא להרגיש כאילו את עושה את זה כנקמה בי.
המון אהבה היתה בשיחה הזו. אהבה במובן האמיתי, המשחרר, המקבל. אנחנו חברים טובים, ואנחנו לא בכעס ולא בריב ובטח שלא במלחמה.
אחרי שיצאנו מהמסעדה, היא לקחה אותי לקו המים, ושם בין הסלעים, הפשילה לי את המכנסיים, הרימה את החולצה, צבטה לי את הפטמות (הכואבות נורא מכל ההתעללות של הצהריים) וגירתה אותי עם השדיים שלה בזמן שעשיתי ביד והשפרצתי על החול.
לפני 17 שנים. 22 בנובמבר 2006 בשעה 19:14
