ב21:30 הלכתי לישון. לא מצאתי תנוחה שלא כאבה, על כל עשרה ס"מ רבועים בגוף שלי יש משו שכואב. אבל נרדמתי, והתעוררתי ב2:30. זאת השעה הגרועה והבודדה ביותר שאפשר להעלות על הדעת להתעורר בה, ועוד ביום שבת. גם פיספסתי מסיבה ונילית שהוזמנתי אליה ע"י הסאבית המאאמת מיום ג'.
דווקא הערב עבר עלי בסדר, בהרגשה בטוחה וטובה, אבל החושך והשקט עכשיו עושים את שלהם, וזוהי שעת הכאב להתבטא. ג'סיקה רביט מורידה לי את הלב בכללי. זה בסדר. אני רוצה שהיא תבלה, שהיא תחווה חוויות שלא קשורות אלי ושהן פרי יוזמה שלה, שיהיה לה ביטחון עצמי בשמיים, ובכלל, שיהיה לה טוב. זה באמת מה שאני רוצה. את הכאב אני צריך להרגיש. פשוט להרגיש אותו. זו הדרך היחידה לגרום לו לעבור.
אני מתקדם עם גירסת הרדיו של 'קצה המסלול'. בניתי את המערך של ערוצי השירה, ונשאר לי להקליט שירה סופית ולמקסס. אני מתפוצץ מרגש, אבל הקול שלי עוד לא במיטבו. מצד שני-הקול שלי תמיד 'לא במיטבו' ואני פשוט צריך להתיישב ולהקליט. כל השאר זה תירוצים.
מעניין מתי אני אצליח לישון יותר משעות ספורות. הדפיציט בשעות השינה שלי בקו-עליה, אני לא ממש אוכל (אפילו לא קניתי בשר ומצרכים לשבת, ידעתי שאני לא אוכל) וזה רק מחזק את האפקט המשברי, אני ער ועם עיניים פקוחות, אבל מבפנים אני באמצעו של סיוט.
לפני 17 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 1:54
